פרשת נשא – הרחקת הטומאה ע”י קיום מצוות

הרב ידידיה שחור

פרשת נשא כוללת בתוכה מגוון נושאים. כהמשך לנושא שבו מסתיימת פרשת במדבר, משאם של בני קהת, פרשת נשא פותחת במשאם של בני גרשון ומררי. אחר כך הפרשה עוסקת בציווי על הרחקת הטמאים מן המחנה, בפרטים שונים בדיני אשם גזלות, בדיני סוטה ובדיני נזיר. לפני סיום הפרשה ישנו הציווי על ברכת כהנים, ובסוף הפרשה מתוארים קרבנות הנשיאים.

הציווי על הרחקת הטמאים מן המחנה מובא דווקא בשלב זה, כהכנה לעבודה הקבועה במשכן. וכך רש”י[1] מסביר: “פרשה זו נאמרה ביום שהוקם המשכן”. מפשט הפסוקים אפשר היה ללמוד שאין הבדל בין סוגי הטמאים ואת כולם יש להרחיק מחוץ למחנה ישראל, שהרי על כולם חל שם טומאה. אלא שהרמב”ם בפירוש המשניות[2], בעקבות המשנה והגמרא, מסביר שאף על פי שבמחשבה ראשונה היה נראה שאין להבדיל בין סוגי הטומאות לעניין הרחקתם מן המחנה, כיוון שייחדה התורה במצורע ציווי מיוחד אנו לומדים שישנו הבדל גם בעניין ההרחקה מן המחנה. וזו לשונו:

“ומצאנו הכתוב אומר ‘וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש’, היה עולה בדעתינו כי שלשתם: צרוע וזב וטמא נפש יורחקו למקום אחד, אלמלי מה שמצאנוהו אומר במצורע ‘בדד ישב’, וכיון שמצאנו את המצורע שטומאתו חמורה מן הזב… נתיחד לו מקום והורחק יותר משאר הטמאים, ידענו שכל שטומאתו חמורה יותר – יהיה מקומו רחוק יותר, והוא אמרם שומע אני שלשתם במקום אחד, תלמוד לומר במצורע ‘בדד ישב’, מצורע היה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד על הכל, מה מצורע שטומאתו חמורה וחמור שלוחו משלוח חברו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שלוחו משלוח חברו. ולפי הכלל הזה הרחקנו את המצורע חוץ לשלש מחנות ולפיכך יצא מירושלם, וזב וזבה נדה ויולדת חוץ לשתי מחנות ולפיכך יצאו מהר הבית, ולא נרחיק טמא מת אלא ממחנה שכינה, אבל נכנס הוא להר הבית”.

הרמב”ם מונה במורה נבוכים[3] ארבע תועלות להרחקת הטמאים מן המחנה. התועלת העיקרית החוזרת בכמה מקומות במורה נבוכים היא עניין ייקור המקדש וייחודו. באמצעות הצבת תנאים לכניסת האדם למקדש, ייווצר מאליו מצב שבו האדם יוכל להיכנס למקדש רק בזמנים מיוחדים ולא בכל זמן שירצה. מתוך כך תהיה לאדם הרגשה מיוחדת בזמנים שבהם יהיה רשאי להיכנס למקדש.

התועלת הרביעית, והיא אולי המקורית ביותר, שהרחקות אלו באו להקל על ישראל, בהשוואה למה שהיה נהוג בימים ההם. וזו לשונו:

“ורביעית הקלת הקושי הזה ושעניין הטומאה והטהרה לא יעכב את האדם משום עיסוק מעיסוקיו, מפני שעניין זה של טומאה וטהרה אינו קשור אלא בקודש וקדשים ותוּ לא… מנהג מפורסם של ‘הצאביה’ עד זמננו זה בארצות המזרח… שהנִדה תהיה בבית לבדה, המקומות שהיא דורכת עליהם נשרפים, מי שמדבר אליה נטמא, ואף אם נושבת רוח על הנידה ועל איש טהור הוא נטמא. ראה אפוא מה רב ההבדל בין זה לבין דברנו: כל מלאכות שאשה עושה לבעלה, נִדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגו’! ולא נאסרת אלא ביאתה כל ימי לכלוכה וטינופה. מנהג מפורסם שלהם עד זמננו זה שכּל הפורש מן הגוף, כגון שערות, ציפורניים, או דם – טמא. לכן כל סַפָּר טמא, לדעתם, מפני שהוא נוגע בדם ובשער; וכל המתגלח טובל במי מעיין. מטלות כגון אלה רבות אצלם מאוד. ואילו אנחנו איננו טוענים (שיש) טומאה וטהרה אלא (ביחס) לקודש ומקדש“.

לפי הסתכלות זו, גזרת התורה על הרחקת הטמאים מחוץ למחנה ולא מעבר היא בגדר הקלה ולא בגדר טרחה. ועוד יותר מזה הקלה עלינו התורה בכך שהיא לא הרחיקה את כל הטמאים באותו האופן – התורה התירה לטמאים בטומאות הקלות יותר, כמו טומאת מת, להיכנס למחנה ישראל ואפילו למחנה לווייה, ורק למחנה שכינה הכניסה אסורה עליהם.

מהעובדה שגדרי הטומאה אצל שאר האומות בזמן מתן תורה היו מופרזים וחמורים הרבה יותר מהגדרים האמיתיים, שבהם הצטוו ישראל, הרמב”ם לומד יסוד חשוב נוסף בעניין היחס הראוי בין ענייני טומאה וטהרה לשאר המצוות. הרמב”ם מדבר על מילים שהמשמעות הפשוטה שלהן קשורה לענייני טומאה וטהרה, אבל התורה בוחרת להשתמש בהן בהקשר של קיום מצוות התורה בכלל או ביטולן:

“דברו יתעלה: ‘והתקדשתם והייתם קדֹשים כי קדוש אני’ אינו במשמעות טומאה וטהרה כלל… [אלא] ‘זו קדושת מצוות’. כן אמרו על דברו: ‘קדֹשים תהיו’: ‘זו קדושת מצוות’. לכן גם העבירה על המצוות קרויה טומאה. הוא אמר על אודות אבות המצוות ושורשיהן [כינוי לג’ עברות החמורות] – אשר הם עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים – (שהן בבחינת טומאה). על עבודה זרה אמר: ‘כי מזרעו נתן למֹּלֶך למען טַמֵּא את מקדשי’. על גילוי עריות: ‘אל תִּטַּמְּאוּ בכל אלה’. ועל שפיכות דמים אמר: ‘ולא תטמאו את הארץ וגו”.

מכך שהתורה בחרה להשתמש במילים כמו “טומאה וטהרה” גם בהקשר של קיום שאר המצוות אפשר ללמוד על היחס הנכון בין טומאה הנגרמת משינוי גופני (נדה וזבה) או מגע עם מת (טומאת מת), ובין טומאה הבאה בגלל הפרת מצוות התורה. ישנם הטועים ומפריזים בחשיבות הטומאה והטהרה הגופנית. הם חושבים שעיקר מעמדו הרוחני של האדם תלוי במצבים גופניים אלו ולא במעשיו או במחשבותיו. התורה מדגישה לנו שכדי להיות קדושים לא מספיקה הטבילה במקווה או הזהירות מלגעת במת, אלא יש להיזהר בקיום תרי”ג המצוות כולן – “קדושים תהיו, זו קדושת מצוות”, כפי שהרמב”ם מביא. וכלשון המכילתא[4]:

“זו קדושת מצות, שכל זמן שהקב”ה מוסיף להם מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה”.

שבת שלום!

 

 

[1] במדבר ה, ב.

[2] מסכת כלים א, ח.

[3] ג, מז.

[4] מכילתא דרשב”י, יט.

חייג כעת