בפרשתנו[1] מופיעה הציווי בדבר ריכוז עבודת הקורבנות במקדש אחד:
"כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם, לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה. והבאתם שמה עֹלֹתיכם וזבחיכם ואת מעשרֹתיכם ואת תרומת ידכם, ונדריכם ונדבֹתיכם ובכֹרֹת בְּקַרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' א-להיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם, אשר ברכך ה' א-להיך. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' א-להיך נֹתֵן לך".
התורה מלמדת אותנו, שאחר שניכנס אל הארץ, ונגיע 'אל המנוחה ואל הנחלה', כבר לא נוכל יותר להקריב קורבנות בכל מקום אשר נרצה, אלא נצטרך להביא את המעשרות הנדבות והבכורות אל 'המקום אשר יבחר ה".
איסור הבמות – מיעוט עבודת הקרבנות
הרמב"ם ביאר את הטעם שבאיסור הבמות, בספרו מורה נבוכים[2]. ראשית, באר הרמב"ם את הסיבה לכך שבכלל נצטווינו בעבודות המקדש, ולא הסתפקה התורה בלצוות אותנו בתפילות ותחינות:
"לפי שאי אפשר לצאת מן הקצה אל הקצה הנגדי בבת אחת, ולפיכך לא יתכן טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת… לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה… שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז דבר שלא ניתן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל".
הרמב"ם כותב, שהיה מן הראוי שהתורה תצווה עלינו לבטל לחלוטין את עבודת הקורבנות, אלא שכיון שאנשים כל כך התרגלו לכך, ולא היו מסוגלים לקבל מציאות של עבודה שנעשית רק על ידי מחשבות ותפילות, התורה לא רצתה להתנגד לטבע האדם, וקבעה סדרי עבודת ה' על ידי מקדש כוהנים וקורבנות.
או במילים אחרות: המטרה הראשונה של ה' היתה שנקבל את התורה ונקיים את מצוותיה, אך כדי שרצון זה יצליח לצאת אל הפועל, רצה הקדוש ברוך הוא להרחיק אותנו מלעבוד עבוד זרה, ולפיכך ציווה אותנו בסדרי המקדש והקורבנות. הרי שעבודת הקורבנות, שייכת ל'מטרה שנייה' של הקדוש ברוך הוא, שהיא כאמור הרחקתנו מענייני עבודה זרה, בעוד שעבודת ה' בדרך של תפילה ותחינה, שייכת למטרה הראשונה – היותנו עובדי ה' המקיימים את מצוות התורה.
לאור תובנה זו, מבאר הרמב"ם את איסור הבמות:
"כיון שסוג זה של עבודה, כלומר הקורבנות, על דרך המטרה השנייה, והתחינה והתפילה ודומיהן ממעשי העבודה, קרובות יותר אל המטרה הראשונה והכרחית בהשגתה, ניתן בין שני הסוגים הבדל גדול. והוא שסוג זה של עבודה, כלומר הקרבת הקורבנות, ואף על פי שהן לשמו יתעלה, הרי לא נצטווינו כפי שהיה בתחילה, כלומר להקריב בכל מקום ובכל זמן, ולא להקים היכל היכן שהזדמן, ולא יהיה המקריב מי שיזדמן… אלא כל זה נאסר, ונקבע בית אחד, 'אל המקום אשר יבחר ה'[3]', ואין להקריב בזולתו, 'פן תעלה עֹלֹתיך בכל מקום אשר תראה[4]', ולא יהיה כהן כי אם זרע מסוים, כל זה כדי למעט סוג זה מן העבודות, ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא חייבה חכמתו לעזבו לגמרי. אבל התחינה והתפילה הרי הם בכל מקום וכל מי שיזדמן, וכך הציצית והמזוזה והתפילין וזולתן מן העבודות הדומות להן".
היות שעבודת המקדש והקורבנות, אינם עיקר המטרה ברצון ה' ועבודתו, ראתה התורה לנכון לצמצם את עבודת הקורבנות למינימום שישיג את המטרה, כלומר: שימנע מאיתנו לעזוב את עבודת ה' וללכת אל המקומות בהם נמצא את העבודות שהורגלנו בהם. לצורך כך צמצמה התורה את מקום עבודת הקורבנות לבית אחד, והגבילה שהמקריבים יהיו רק הכוהנים, כיון שהקדוש ברוך הוא ידע שדרך עבודת הקורבנות שנכתבה בתורה, מספיקה כדי להשקיט את ההרגל, ואין צורך ביותר מזה. לעומת זאת, עבודות על דרך התפילה המזוזה והתפילין – לא הגבילה התורה, וכל אחד יכול לקיימם בכל מקום.
לפי הסבר זה, איסור הבמות, אינו תוצאה של איזה שהוא חיסרון שקיים בדרך עבודה זו, אלא שהבמות נאסרו כיון שהתורה רצתה למעט בעבודת הקורבנות.
איסור הבמות – איסור הפילוג
המהר"ל מפראג, ראה באיסור הבמות, ביטוי לאחדות של עם ישראל. וכך כתב בספרו נצח ישראל[5]:
"ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש. שהיה להם כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחלוק בישראל. והדבר הזה מבואר… לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלימה. ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חנם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים, ולא היו ראויים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל".
נראה שמקור דברי המהר"ל הוא בגמרא בחגיגה[6]:
"אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה – כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו".
הרי שבניית במה מבטא פילוג ופירוד, בעוד שהמטרה שלנו היא להיות עם מאוחד, שעובד את ה' שכם אחד.
בדרך זו, הלך גם מרן הראי"ה קוק זצ"ל, וכפי שכתב תלמידו הגאון הרב משה צבי נריה זצ"ל בספרו ליקטי הראי"ה חלק א'[7], במאמר 'על יצרא דבמת יחיד':
"בתום מסע הרבנים במושבות הגליל בראשית חורף תרע"ד, בו טיפלו בעיקר באלה אשר רוחות הזמן הרחיקו אותם מתורה ומצוות, כשחזרו והגיעו לחיפה נתקלו בבעיה של מחלוקת פנימית בתוך הצבור הדתי, בסכסוך בין גבאי בית המדרש החדש עם גבאי בית המדרש הישן. וכאן רשם הרב משפט קצר: 'כי לעומת יצרא דעבודה זרה שגרם בשעתו חורבן בהמון הכללי, פעל גם יצרא דבמת יחיד שגרם חורבן בחוגי היראים'. במשפט זה הגדיר לנו הרב הגדרה חשובה בטעמו של איסור שחוטי חוץ, שאינו מכוון רק למניעת עבודה זרה או מניעת פגיעה במעמדו המרכזי של בית הבחירה, אלא כולל גם איסור הבמות, שמגמתו היא למנוע פירודים באומה להרחיק מן העבירה של "לא תתגודדו[8]' לא תעשו אגודות אגודות[9]'.
מרן הרב זצ"ל מחדש, שאיסור הבמות נועד לחזק את האחדות בקרב 'חוגי היראים'. דווקא אצל תלמידי החכמים והצדיקים, עלולות להתפתח 'מחלוקות לשם שמים', שיביאו להקמת עוד ועוד חוגים נפרדים ומסוכסכים. ועל כך בא איסור הבמות, ללמד שחפץ ה' הוא בעבודה מאוחדת ומשותפת, שבה כל החוגים העדות והשבטים, יכולים להקריב על אותו מזבח ובאותו בית מקדש.
וכך כתב רבינו הרב צבי יהודה, בסיום ספרו 'לשלושה באלול' חלק א[10], בתיאורו את רגעיו האחרונים של אביו הגדול:
"כלפי הצעות פירודים בישוב כאילו לחיזוק יהדות – 'הפירוד הוא יסוד הכפירה. אין שום היתר לפירורים ציבוריים בישראל!'.
[1] דברים י"ב, ה – ט.
[2] ג, ל"ב.
[3] דברים י"ב, ה.
[4] פסוק י"ג.
[5] פרק ד.
[6] כ"ב.
[7] עמ' 173.
[8] דברים י"ד, א.
[9] יבמות י"ג:.
[10] אות קי"ג.