פרשתנו מכילה בקרבה משברים רבים: סיפור יוסף ואחיו, ואתו משבר ההנהגה של ראובן, אשר נגמר בכך שיוסף מורד מצרימה, ומשאיר את יעקב אבל ובוכה. ממשיך בסיפור על יהודה, מותם של בניו, ומעשה תמר. ומסתיימת בכך שיוסף נשכח בבור. האווירה כולה נראית מדכאת וקודרת. וכך סיכמו חז"ל בבראשית רבה[1]:

" 'ויהי בעת ההִוא, וירד יהודה מאת אחיו[2]' – רבי שמואל בר נחמן פָּתַח: 'כי אנכי ידעתי את המחשבֺת [אשר אנכי חֺשב עליכם נאֻם ה', מַחְשְבות שלום ולא לרעה, לתת לכם אחרית ותקוָה][3]', שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק – בורא אורו של מלך המשיח" ".

דווקא המארעות שנראים כיאוש גדול, כמשברים כבדים – הם אלה שמהם צומחת הגאולה, פורץ אורו של משיח.

וכך מתארת התורה את לידתו הלא-שגרתית של סב סבו של מלך המשיח:

"ויהי בלדתה ויתן יד, ותקח המילדת ותקשֺר על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה. ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פָּרֶץ, ותקרא את שמו פֶּרֶץ[4]".

התינוק שאמור היה לצאת שני, פורץ החוצה ויוצא ראשון, למרות שאחיו כבר סומן כבכור. מאותו פרץ המתפרץ נולד אחר כך דוד המלך, כמו שכתוב בסוף מגילת רות.

ועל שם כך אנו שרים ב'לכה דודי':

"ימין ושמאל תפרוצי, ואת ה' תעריצי, על יד איש בן פרצי, ונשמחה ונגילה".

המשיח נקרא 'איש בן פרצי' – צאצא של פרץ, שיודע להתפרץ. על הקשר בין ההתפרצות למלכות דוד, עמד הרב יגאל אריאל בספרו עוז מלך[5]:

"כוחו של דוד וכוחה של המלכות הוא בעקרון ש'מלך פורץ לו דרך[6]'. מלכות אינה מתקיימת על מגננה בלבד – עליה ליזום, לתקוף את הבעיות בשורשן. את הפרצות יש לסגור באמצעות פריצת דרכים חדשות.

אבל בכוח לפרוץ טמונה גם סכנה רבה – יש חשש להריסה אל הקודש, נסיונות לעשות מעל ליכולתו של האדם. אות אזהרה כזה ניתן לדוד בהעלאת הארון לירושלים. בעוד דוד התרומם בשמחה לדבקות – קרבת ה' נפרצה, שלח עֻזָה את ידו אל הארון לאחוז בו – ומת. מותו היה אות אזהרה לדוד 'ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעֻזָה, ויקרא למקום ההוא פרץ עֻזָה עד היום הזה[7]'.

המלכות צריכה להיות עוצמתית, פורצת דרך, יוזמת, בעלת מבט קדימה. אולם התפרצות יכולה גם להיות מסוכנת. דוקא כאשר ארון הברית בדרכו לירושלים, פורץ ה' בעֻזָה, ומלמד את דוד לשים לב לתכונה זו, ולדעת להיזהר.

ואכן הרמב"ם בהלכות מלכים[8], מתאר את משיחי השקר בתור פריצים, בעלי תכונת ההתפרצות:

"אף ישוע הנצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל[9] שנאמר: 'ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו'. וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצותן. וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'".

משיחי השקר, נקראים: 'בני פריצי עמך'. הם מתפרצים כמו פרץ, אבל ההתפרצות שלהם אינה אלא חוצפה ונסיון להעמיד חזון מפרי הזיותיהם ודמיונם – אך במקום להצעיד את העולם למצב טוב יותר, הם נכשלים ומסיגים את האנושות אחורה.

מרן רבי יעקב משה חרל"פ, בספרו ממעייני הישועה[10], מתאר את תהליך הגאולה, כהתמודדות של כח הפריצה של המשיח, אל מול הכוחות התפרצים כתוצאה מהרצון שמתעורר בעולם לקלוט את גילוי כבוד ה' בעולם:

"ומכאן הטעם להתגברות הטומאה בעקבתא דמשיחא. מפני שפקע כח הסבלנות, אין ישראל מוצאים שום שלוה ומנוחה, ויוצאים לפרוץ גדרות עולם, להמשיך את האורות הגדולים למרות מה שעדיין לא הוכשרו לכל זה, ועל ידי זה מתגברים הכחות שכנגד, ומתרבים ועושים שַמות בין ברוחניות ובין בגשמיות. וכל זה בא מחמת ההרגשה שהגיע זמנו של בן פרצי להתגלות בעולם".

מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בספרו אורות התשובה[11] מתאר באופן דומה את מאבק ה'התפרצויות' שמאפיין את אותה תקופה:

"קודמת לכל מיני התשובות שהן באות אחריה, היא התשובה אל כבוד ה'. אע"פ שבהתרחב האור המושגים מתעלים – עד שהתוכן של כָּבוֹד עם כל רחבו, צר הוא מהכיל את השטף הגדול של אורות התשובה, שתמצית נִקוּדַם [הנקודה הפנימית שלהם] יקר מחכמה ומכבוד.

וזהו יסוד התשובה שאורו יגלה בעקבתא דמשיחא, ויכלול בקרבו את כל ארחות התשובה הקטנים ממנו, שכולם בו כלולים.

באורו הגדול, בראשית התפרצו, נראה הוא כאילו דוחה את האורה הקטנה, ובני פריצים קמים ומתנשאים להעמיד חזון ונכשלים. אבל הכשלון לא בא כי אם על ידי האורות הקטנים שנראו כאילו נדחו, והאור הגדול פועל הלאה את פעולתו וידו לא יניח עד אשר ישוב להגלות בכל סגולותיו העליונות והתחתונות. 'גְדוֹר פִּרְצִי בְּבֶן פַּרְצִי, וּמֵחֶדֶק לְקוֹט שוֹשָן[12]' ".

תשובה שלימה, כוללת חזרה לחיים של קיום תורה ומצוות. אולם עוד לפני כן, ישנה 'תשובה אל כבוד ה' '. כלומר: עדיין אין שינוי מעשי, אבל יש שינוי בגישה. אנשים מתחילים להרגיש יחס של כבוד להסטוריה שלנו כעם ישראל, למעמד של עמינו כיום, למורשת, למסורת, למציאות של התורה והמצוות.

אך ככל שאנשים מאמצים מחשבות ותפיסות עולם גדולות יותר, כתוצאה מהתשובה אל כבוד ה', קורה תהליך הפוך: הכבוד שיש להם אל האומה ותורתה, יוצר אצלם בלבול: התורה ומצוותיה נראים בעיניהם כקטנים. אמנם אין זה נכון. האמת היא שכל התעוררות לשוב אל מצוות התורה, היא דבר נפלא מאד. ואין שום ספק שהרצון הגדול לשוב אל כבוד ה', כולל בקרבו את הרצונות 'הקטנים' לשוב באמת אל התורה והמצוות. אך בינתיים, בשלבים הראשונים, נוצר חיפוש אחר 'אלטרנטיבות' אחרות. מאמץ 'להעמיד חזון' של אהבת האומה והארץ, במנותק מחיי תורה. זוהי ההתפרצות השלילית שאנו רואים בדרך לגאולה.

ועל כך מנחם אותנו מרן הרב: האור הגדול, שדוחף את כולם קדימה, עוד יעלה ויפרוץ, ויתקן את כל הפרצות שיצרה ההתפרצות השלילית: גדור פרצי – הגדר הסוגרת את הפרצות תשוב ותיבנה, דווקא על ידי בן פרצי – מלך המשיח, נינו של פרץ, הפורץ והדוחף. ומהחדק – הקוץ הדוקר והמכאיב, דווקא ממנו תצמח השושנה. האור הגדול – הרצון הפורץ – ידליק את 'האורות הקטנים' שבכל לימוד ובכל מצווה.

האור הגדול של מנורת המקדש, יאיר באור חדש את האורות הקטנים של נר איש וביתו.

[1] פרשה פ"ה סי' א.

[2] בראשית ל"ח, א.

[3] ירמיהו כ"ט, י"א.

[4] בראשית שם כ"ח – כ"ט.

[5] עמ' 153.

[6] ב"ק ס:.

[7] שמואל ב ו, ח.

[8] י"א, ד. (במהדורות ללא צנזורה).

[9] י"א, י"ד.

[10] עמ' קצ"ח.

[11] ד, ח.

[12] סליחות לי"ז בתמוז.