בפרשתנו מופיע ריבוי גדול של מצוות, אשר נועדו לתת את המשפט, שיקבע את הסדר והנורמות החברתיות, כפי שהם צריכים להיות על פי התורה.
אחת המצוות שמופיעות בפרשה, מלמד אותנו כיצד להתייחס לשימוש בכשפים. וכך כתוב[1]:
"מכשפה לא תחַיה".
ישנם עברות חמורות נוספות, עליהם קבעה התורה שעונשם הוא מיתת בית דין, כמו שאנו מוצאים מיד בפסוק הבא:
"כל שֺׁכב עם בהמה מות יומת".
אך הלשון 'לא תחיה' מופיע רק לגבי מכשפה. וכבר עמד על כך הרמב"ם בהלכות סנהדרין[2], וכתב:
"כל מחויב מיתת בית דין שלא המיתו אותו בית דין, ביטלו מצות עשה, ולא עברו על מצות לא תעשה, חוץ מן המכשף, שאם לא המיתוהו עברו על מצות לא תעשה, שנאמר 'מכשפה לא תחיה' ".
המצווה להמית את החטאים שהתחייבו מיתה בידי אדם, מוטלת על בית הדין. במקרה ובית הדין לא המיתו את מי שהתחייב מיתה, הרי שהם ביטלו מצוות עשה. חוץ מיוצא דופן אחד – אם בית הדין לא הרגו מכשף. במקרה זה, בית הדין עוברים על איסור לאו – 'מכשפה לא תחַיה'.
בספר המצוות[3], נראה לכאורה שנקט הרמב"ם שכאשר בית הדין אינם הורגים את המכשף, הם עוברים גם על 'עשה' וגם על 'לא תעשה':
"שהוזהרנו מלחיות מכשף… ואם נִפְטְרֶנוּ, נהיה עוברים על מצוות לא תעשה, ולא רק שביטלנו מצוות עשה בלבד, כמו אילו פָּטַרנוּ אחד ממחויבי מיתת בית דין".
אך אפשר שאין כוונת הרמב"ם לומר שבית הדין עוברים גם על 'עשה וגם על 'לא תעשה', אלא רק לבטא את החומרה שישנה באי הריגת המכשפה, על פני אי הריגת שאר החוטאים שהתחייבו מיתה בידי אדם: בשאר החוטאים, כאשר בית הדין אינם הורגים אותם, אינם עוברים אלא על איסור עשה, שזהו איסור שבאופן יחסי קל יותר, ואילו כאשר בית הדין אינם הורגים את המכשף, הרי שהם עוברים באיסור חמוּר – איסור לאו.
וכאן המקום לשאול: מדוע באמת ההתייחסות של התורה אל המכשף, היא חריגה מאשר יחסה כלפי חוטאים אחרים?
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים[4] עוסק בהרחבה בעניין הכשפים, לפי מה שלמד אודותם בספרים שהיו מצויים בזמנו, ותיארו את ענייני האמונות והפולחן של העמים העתיקים. סוגי הכשפים, אומר הרמב"ם הם רבים ושונים. הם עשויים לכלול שימוש בצמחים או במתכות, ולשלב אמירות שונות ומשונות וכל מיני תנועות ומעשים. אך המשותף לכולם, הוא האמונה ביכולות הכוכבים:
"והכרחי בכל מעשי הכשפים להיזקק לענייני הכוכבים, כלומר שהם מדמים כי צמח זה הוא מחֵלֶק כוכב פלוני… וכן מדמים כי אותם הפעולות שעושים המכשפים הם מיני עבודות לאותו הכוכב, ורָצוּי לו אותו המעשה או אותם הדברים או הקטורת, ולפיכך עושה לנו את חפצנו".
הרי שהכשפים הם מענייניהם של עובדי הכוכבים. לאור זאת מבאר הרמב"ם בהמשך דבריו את ההתנגדות הגדולה של התורה כלפי המשתמשים בכשפים:
"כיון שהיתה מטרת כל התורה, וצִירַהּ אשר עליו היא סובבת, הוא סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לדמות בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה… נתחייב בהכרח להרוג כל מכשף, כי המכשף הוא עובד עבודה זרה בלי ספק, אלא [ש]בדרכים מיוחדים מוּזרים שלא כדרך עבודת ההמון לאותן האלוהות".
הכישוף, הוא סוג של עבודה זרה. מעשי המכשפים אלו פעולות ודיבורים שנועדו לרַצות את הכוכבים, מתוך מחשבה שהכוכבים שׂמחים בפעולות הללו ומעוניינים שיעשו אותם, ועל ידי כך גורמים להם להביא אלינו את הטובה המבוקשת. בדרך כלל עבודת הכוכבים כוללת עבודות פולחניות כמו השתחוויה והבאת קרבנות, ואילו הכישופים הם עבודת הכוכבים בדרכים אחרות.
לתורה יש מטרה מרכזית להרחיק אותנו מכל מה שקשור לעבודה זרה. וכיון שעשיית כשפים היא עניין שקשור לעבודה זרה, מובן מדוע התורה מחמירה כל כך בעניינה.
אלא שעדיין אין הדברים מספיק מובַנים. שהרי אפילו מי שעובד עבודה זרה 'ממש' לא כתבה עליו התורה 'לא תחַיה', אלא רק על מכשף. ואם מכשף הוא חמוּר רק בגלל שהוא שייך לענייני עבודה זרה, מדוע התורה החמירה בו ממה שהחמירה עם מי שהוא עובד עבודה זרה?
נראה שבכדי להשיב על כך, נצטרך להיעזר בדברי הרמב"ם במקום נוסף. בחומש דברים, בפרשת שופטים, כאשר משה רבינו מכין אותנו לקראת הכניסה לארץ, והמפגש עם התרבויות הכנעניות, אנו מוזהרים:
"כי אתה בא אל הארץ אשר ה' א-להיך נֹתן לָך, לא תלמד לעשות כתועבֹת הגוים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קֹסם קסמים ומעונן ומנחש ומכשף[5]".
זוהי רשימה של מעשים שהיוו חלק בלתי נפרד מהוויית חייהם של הכנענים, בעוד שהתורה רואה בהם תועבות גדולות. הרמב"ם בספר המצוות, מאריך לפרש מה היא כל אחת מהתועבות המוזכרות בפסוק. בפירוש עניין המעונן כתב הרמב"ם כך[6]:
"מעונן זה האוחז את העיניים. והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שנדמים לאדם דברים בלתי אמיתיים. במו שאנו רואים שהם עושים תמיד, שמישהו לוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם, ואחר כך מוציאו נחש. או זורק טבעת לאוויר ומוציאה מפי אדם שלפניו וכיוצא בזה ממעשי אחיזת העיניים המפורסמים אצל ההמון".
הרמב"ם מפרש שהמילה 'מעונן' נגזרה מהמילה 'עין', ופירושה – עושה את העין, כלומר: מרמה את העין, וגורם לה לחשוב שהיא ראתה מקרה, כאשר באמת המקרה ההוא כלל לא קרה.
המעונן, הוא למעשה מה שקוראים היום 'קוסם'. המעונן משתמש בכל מיני טריקים וזריזות ידיים, כך שנראה לצופים כאילו יש לו יכולות על אנושיות והוא יכול להוציא שפן מהכובע ויונה מהשרוול, כאשר האמת היא שהוא אדם רגיל, וכל הקסמים שהוא מציג, אינם אלא עבודה בעיניים.
ומסכם הרמב"ם:
"כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא 'אוחז את העיניים', והוא מין ממיני הכשפים".
דברים אלו מעוררים תמיהה: וכי התורה אסרה 'מופע קסמים'? והרי אין בכך שום כישוף 'אמיתי', ושום עניין של עבודה זרה!
עונה על כך הרמב"ם:
"ההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאד. לפי שהדברים הנמנעים[7] לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ומחשבתם מתרגלת לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות".
הקסמים והכשפים משבשים את דעתו של ההמון, ומרגילים אותו לתפיסת עולם אלילית, ומונעת ממנו לרומם ולקדם את השקפותיו.
אדם שעובד עבודה זרה, אמנם חוטא בחטא חמוּר ביותר, אבל עדיין החטא הוא לעצמו. המכשף הופך את העבודה זרה ואמונותיה לנחלת ההמון, ומכאן הסכנה הגדולה שבמעשיו.
[1] שמות כ"ב, י"ז.
[2] י"ד, ג.
[3] לא תעשה ש"י. תרגום הגאון מהר"י קאפח.
[4] ג, ל"ז.
[5] דברים י"ח ט – י.
[6] לא תעשה ל"ב, הפירוש השני.
[7] דבר נמנע – דבר בלתי אפשרי.