פרשתנו פותחת את חומש במדבר, חומש הדרך והנדודים:
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר[1]".
הגאון הרב יעקב אריאל, בספרו מאהלי תורה חלק ב'[2] מסביר את התפקיד המיוחד של המדבר, בשלב הזה של הופעת עם ישראל בעולם:
"לימוד תורה בשקידה ובהתמסרות מחייב פרישות מסוימת מהחיים הטבעיים הפיזיים. אך פרישות זו אינה מטרה לעצמה. ישיבותינו אינן כמו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, המנזרים הבנויים במדבר בלב הישימון.
ישיבותינו יש בהם משהו מן המדבר, מעין התפרקות ידועה מן החיים, אולם הן המשך החיים, הן אינן מנותקות לגמרי מן החיים.
כל אדם מישראל צריך לצאת למעין מדבר לפחות לפרק זמן מסוים כדי לקבל את התורה. אין אפשרות טכנית לקבלה בחיי הטבע המעשיים. אולם המדבר אינו תכלית, אלא אמצעי בלבד. עם ישראל לא נועד להישאר לנצח במדבר".
תקופת המדבר, היא תקופה שבה איננו מנהלים מדינה, על כל המשתמע מכך. אנחנו אוכלים מן ושליו, מוקפים בענני כבוד, עמוד אש ועמוד ענן. השחרור מענייני העולם הזה, מאפשר לנו להתרכז בגיבוש הקומה הרוחנית שלנו, בלימוד התורה.
מרן הראי"ה זצ"ל[3], עמד על כך שגם הגלות האחרונה נועדה לתת לנו 'תקופת מדבר' חדשה, כדי שנגיע מוכנים לבניית מדינתנו מחדש:
"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות. זהו הזמן שאנו מקוִים".
המלכות שהיתה לנו לפני הגלות, התמלאה בריקבון מוסרי. הגלות החזירה אותנו 'לתקופת המדבר', השתחררנו בעל כרחינו מהצורך לנהל מדינה, ויכולנו להתרכז באוצרות הרוח שלנו. אולם תקוותנו נותרה שנוכל לשוב ולכונן את עצמאותנו בארצנו ובבירתנו.
תקופה זו של המדבר בחיי האומה, מקבילה לשנות הלימוד בישיבה, בחיי הפרט. זוהי תקופה בה הבחור מקבל את ארוחותיו בחדר האוכל, ואת מיטתו בפנימיה, ולא נותר לו אלא להקדיש את זמנו ללימוד תורה.
תקופה זו הכרחית, שכן הבחור לא יוכל להתגדל בתורה, מבלי שניתן לו תקופה שבה הוא יוכל להשקיע את עצמו בעמל הלימוד.
בהיותי בחור בישיבת מרכז הרב, אמר לנו הגאון הרב יעקב פילבר שליט"א, על דרך המליצה, שעל בחורי הישיבה נאמר: 'לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן'. אוכלי המן לא היו צריכים לטרוח כדי להשיג אוכל- הוא ירד להם על יד פתח האוהל- הושט היד וקח. כך גם הם חייהם של בחורי הישיבה: נגמר סדר בוקר- יורדים לחדר אוכל לארוחת צוהריים מוכנה, נגמר סדר צהריים- יורדים לחדר אוכל, ארוחת ערב כבר מחכה…
אמנם, מבאר הגר"י אריאל- תקופת המדבר איננה מטרה כי אם אמצעי. המטרה היא להגיע לארץ, להמליך מלך ולבנות את בית המקדש, וכפי שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות מלכים[4]:
"שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך, שנאמר[5] 'שום תשים עליך מלך'. ולהכרית זרעו של עמלק, שנאמר[6] 'תמחה את זכר עמלק', ולבנות להם בית הבחירה שנאמר[7] 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
התכלית נמצאת בירושלים. לאחר שבנינו את הממלכה, והכרתנו את אויבי ה', אנו בונים את בית חיינו בירושלים.
הגעגועים לירושלים, ליוו את עם ישראל לאורך כל תקופת הגלות, וכך אנו מוצאים שמתאר הרמב"ם[8] את ביקורו בירושלים:
"וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשון שנת שש ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלם תחת סכנה ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלם לחברון לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי שבח לאלקים על הכל. ושני הימים האלו שהם ששי ותשיעי במרחשון נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה אלקים יעזרני על הכל ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה אמן".
את יחסו המיוחד של הרמב"ם לירושלים, אנו מוצאים גם בפירוש המשניות. המשנה בסוכה[9] אומרת:
"בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש".
הרי שיש 'מקדש' ויש 'מדינה'. מה דינה של ירושלים, האם היא 'מקדש' או 'מדינה'? כותב הרמב"ם:
"מדינה היא שאר ארץ ישראל, חוץ מירושלים".
לדעת הרמב"ם ירושלים נחשבת למקדש, ובירושלים בכלל הלולב ניטל מהתורה כל שבעה! וכן מוצאים אנו את שיטת הרמב"ם בדבר קדושתה של ירושלים בהשוואה לקדושת המקדש, בהלכות בית הבחירה, וכך כתב שם[10]:
"ובמה נתקדשה [ירושלים]? בקדושה ראשונה שקידשה שלמה, שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתה, וקידש אותן לעתיד לבוא. ולפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת מחיצה, ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומה. שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטילה, והרי הוא אומר[11] 'והשמותי את מקדשיכם', ואמרו חכמים[12] אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדין".
קדושת המקדש וקדושת ירושלים, היא מפני השכינה, ולכן קדושתם אינה בטילה לעולם. ונסיים בדברי רבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל[13], העומדים על הקשר בין קדושת ירושלים לארץ ישראל:
"ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל. ירושלים מקודשת יותר מכל ארץ ישראל, אבל לא פחות מזה במובן של מ"ם המקור: ירושלים מקודשת מתוך כל ארץ ישראל, מתוך קישור וחיבור לכל ארץ ישראל. ירושלים היא ליבה של ארץ ישראל, מרכז החיים של ארץ ישראל, היא מקושרת לכל ארץ ישראל ומקודשת מתוך כל ארץ ישראל".
[1] במדבר א, א.
[2] עמ' 10
[3] אורות, המלחמה ג.
[4] מלכים ומלחמות א, א.
[5] דברים י"ז, כ"ו.
[6] שם כ"ה, י"ט.
[7] שם י"ב, ה.
[8] אגרות הרמב"ם מהדורת הרב יצחק שילת עמ' רכ"ה.
[9] ג, י"ב. במהדורת הגאון מהר"י קאפח זו משנה י.
[10] הל' י"ד ט"ו ט"ז.
[11] ויקרא כ"ו, ל"א.
[12] מגילה כ"ח.
[13] שיחות הרב צבי יהודה מועדים ב עמ' 303.