בפרשתנו אנו לומדים את הלכותיו של הנזיר:
"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. מיין ושכר יזיר… כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו… כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא[1]".
הנזיר מחויב בשלושה איסורים: שתיית יין, גילוח שער, וטומאה למתים. וכפי שסיכם הרמב"ם בתחילת הלכות נזירות[2]:
"הנזירות היא נֶדֶר… ומצוות עשה שיגדל הנזיר שער ראשו… וכן אסור להיטמא למתים או לאכול דברים שאסרן הכתוב עליו מגפן היין כל ימי נזרו".
החלת דיני הנזיר
גדולי האחרונים, עסקו בשאלה כיצד חלים איסורי הנזיר. האדם שנדר נזירות, לא אמר שהוא אוסר את עצמו ביין או בשאר איסורי הנזיר, אך הוא בכל זאת אסור.
נאמרו בכך הסברים שונים[3]: יש שהסבירו, שבאמת הנזיר אינו מקבל עליו בנדר את איסורי הנזירות. אלא שהנזיר מקבל על עצמו את קדושת הנזירות, וכיון שהוא קדוש בקדושת נזירות, ממילא חלים עליו דיני הנזיר, ממש כמו שמי שנולד כהן, חלים עליו דיני הכוהנים.
אך יש שהסבירו, שכשאדם מקבל על עצמו נזירות, הוא כאילו קיבל בפירוש את איסורי הנזירות. ניתן להסביר זאת בשני אופנים: או שהוא מחיל על היין השער והמתים איסור על עצמו, או שהוא מחיל על עצמו ואבריו איסור ביין טומאה וגילוח.
הגאון רבי שמעון שקופ, הציע דרך ממוצעת, אשר לדעת תלמידו רבי שמואל רוזובסקי, זוהי שיטת הרמב"ם: כשאדם מקבל על עצמו נזירות, אין הכוונה שהוא מחיל על עצמו קדושה, וממילא חלים עליו דיני הנזיר, וגם אין הכוונה שהוא כאילו קיבל על עצמו בפירוש איסור ביין וטומאה וגילוח. אלא הכוונה כך: כשאדם נודר נזירות, הוא מקבל על עצמו את הנהגת הנזירות, והתורה הגדירה שהנהגת הנזירות כוללת איסור ביין תגלחת וטומאה. כלומר: האדם הנודר מקבל בעצמו את איסורי הנזירות, ולא רק את קדושת הנזירות. אך אין נכון לומר, שהוא כאילו קיבל עליו בפירוש את שלושת האיסורים. אלא הנכון הוא שכשאדם אומר: 'הריני נזיר', הוא מקבל עליו את הנהגות הנזירות, והתורה פירשה שהנהגות הנזירות הם איסורי יין שער וטומאה.
נזיר – קדוש או חוטא?
שאלה נוספת, שהעסיקה את חכמי ישראל היתה, כיצד צריך להתייחס אל הנזירות, האם מדבר בהנהגה ראויה לשבח, או בסגפנות מופרזת.
בספר עמוס[4], אנו מוצאים הצגת עמדה ברורה מאד. הנביא, בשמו של ה' מתאונן כלפי עם ישראל:
"ואקים מבניכם לנביאים, ומבחוריכם לנזירים, האף אין זאת בני ישראל נאם ה'. ותשקו את הנזִרים יין, ועל הנביאים צִוִיתֶם לאמר לא תנבאו".
אני, ה', הייתי טוב אליכם: הקמתי לכם נביאים ונזירים, ואילו אתם נהגתם בי בכפיות טובה: השקיתם את הזירים יין, ואסרתם על הנביאים להתנבא. מבואר, שהנזיר הוא דמות מופת ייחודית, הדומה בהופעתה אל הנביא.
אך בגמרא במסכת תענית[5], אנו מוצאים מחלוקת תנאים בשאלת היחס לנזירות:
"דתניא רבי אלעזר הקפר בְּרִבִּי: מה תלמוד לומר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין… רבי אלעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר 'קדֺש יהיה גדל פרע שער ראשו', ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".
רבי אלעזר הקפר רואה בנזירות חטא, בעוד שלדעת רבי אלעזר הנזירות מעידה על קדושה.
הרמב"ם הביא לידי ביטוי את השקפתו על הנזירות במקומות שונים בכתביו. בספר 'מורה נבוכים' עסק הרמב"ם בביאור טעמי המצוות, וכך כתב בביאור עניין הנזיר[6]:
"טעם הנזירות פשוט מאד, והיא הפרישות משתיית היין, אשר כבר השחית הראשונים והאחרונים, רבים ועצומים כל הרוגיו, 'וגם אלה ביין שגו וגו' [7]", לפיכך באו מדיני הנזירות כפי שאתה רואה, אסור מכל אשר יצא מגפן היין, הרחקה יתרה, כדי שיסתפק האדם ממנו בהכרחי, שהרי המתרחק ממנו נקרא קדוש, והושווה למעלת כהן גדול בקדושה עד שאינו מתטמא אפילו לאביו ולאמו כמוהו, כל הגדולה הזו מפני שפרש מן היין".
הרמב"ם רואה בנזיר אדם קדוש, שבהחלטתו לפרוש מהיין העלה את עצמו למעלת כהן גדול. דברים אלו מזכירים את הפסוק בעמוס שהשווה את הנזיר לנביא, ומתאימים לדעתו של רבי אלעזר.
אך בהלכות דעות[8] כתב הרמב"ם להיפך:
"שמא יאמר אדם הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש בהן ביותר ואתרחק לצד אחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כומרי אֱדוֹם, גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, הרי הוא אומר בנזיר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".
כאן הרמב"ם הביא בפירוש את דעתו של רבי אלעזר הקפר שרואה בנזיר חוטא, בעקבות החלטתו לפרוש מהיין!
כיצד אם כן נוכל להבין את השקפת הרמב"ם: האם הנזיר הוא קדוש, כמו שכתוב במורה נבוכים, או שמא חוטא כפי שכתוב בהלכות דעות?
בהקדמת הרמב"ם למסכת אבות, הידועה[9] בשם 'שמונה פרקים', כתב הרמב"ם כך:
"מה שעשו מקצת אנשים מן החסידים במקצת הזמנים, אשר נטו כלפי הקצה האחד, כגון הצום ונידוד השינה בלילה, והזנחת אכילת הבשר ושתיית היין, והרחקת הנשים ולבישת הצמר והשק, ומגורי ההרים והתבודדות המדברות- לא עשו שום דבר מזה אלא על דרך הריפּוי… וגם מחמת קלקול אנשי עירם, כאשר ראו שגם יתקלקלו בפגישתם איתם ובראיית מעשיהם… וכאשר ראו הסכלים את החסידים האלו שעשו פעולות אלו ולא ידעו את כוונתם, חשבו שהם טוב ונהגו בהם בחשבם שיהיו כמותם… כאילו ה' אויבו של גוף ורוצה לאבדו ולהשמידו. ואינם יודעים שאותם המעשים רע, ושבהם תושג לאדם מגרעת ממגרעות הנפש".
הרמב"ם מלמד אותנו, שהתשובה לשאלה האם הפרישות וההסתגפות היא דבר טוב או לא, איננה חד משמעית ומחולטת, אלא תלויה באדם ובנסיבות. לעיתים האדם מרגיש שיש לו חולשות, שישנם תכונות רעות שיִצרו הרע מנסה להפיל אותו בהם. יש ואדם נמצא בתוך חברה שאחזו בה קלקולים שונים, והוא מנסה להינצל מהם. אדם כזה צריך לאחוז בדרך הפרישות והנזירות בכדי להינצל, ובכך באמת יקרא קדוש ויהיה דומה לכהן ולנביא.
אך כהדרכה כללית, סבר הרמב"ם שיש ללכת בדרך האמצע, ולזכור שה' איננו אויבו של הגוף.
[1] במדבר ו, א – ו.
[2] א, א.
[3] ראה בספר חידושי רבי שמואל יבמות סי' ו.
[4] ב, י"ב – י"ג.
[5] י"א.
[6] מורה נבוכים ג, מ"ח.
[7] ישעיהו כ"ח ,ז.
[8] ג, א.