התיקון לחטא העגל

שאולי גרינפלד

| כ"א אדר א' תשפ"ד |

פרשת כי תשא

לאחר חטא העגל, משה רבינו נוקט במספר פעולות, שנועדו לאפשר לעם ישראל להמשיך בדרכו, על אף המשבר הנורא. וכך כתוב[1]:

"ומשה יקח את הָאֺהֶל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אהל מועד, והיה כל מבקש ה' יֵצֵא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה".

מהו אותו 'אהל מועד', אשר צריך למשוך אליו את מבקשי ה'? אומר התרגום אונקלוס: 'מַשְכַּן בֵּית אוּלְפָנָא'. משכן לְבֵית לימוד. וכן כתב גם רש"י בפירושו:

"והיה קורא לו אהל מועד', הוא בֵּית וַעַד למבקשי תורה".

כלומר, 'מועד' הוא מלשון וַעַד, מקום שמיועד להתכנסות. מתכנסים שם מבקשי ה' ותורתו.

'אהל מועד' מוזכר גם בתחילת הפרשה, כאשר התורה מייעדת אליו את תרומת מחצית השקל. שם מתרגם אונקלוס: 'אהל מועד –  מַשְכַּן זִמְנָא'. הרי ששַם 'מועד' הוא במובן של 'זמן', כמו שנאמר במאורות[2]:

"והיו לאֺתֺת ולמועדים ולימים ושנים".

ואילו כאן, 'מועד' הוא מלשון התוועדות והתאספות.

הרי שה'אהל מועד' שאנו עוסקים בו, אינו המשכן, אלא בית מדרש. ישיבה חדשה שמשה רבינו פותח. ישיבת 'מבקשי ה' '.  מרן ראש הישיבה, והרב הראשי לישראל, הגר"א שפירא זצ"ל, היה נוהג לשנן באזנינו:

"ישיבה היא מקום השכינה, זוהי מצווה מיוחדת של מקום לתורה. כתוב שמשה רבנו לקח את האוהל, 'והיה כל מבקש ה' '. ישיבת 'מבקשי ה' '. אחרי מתן תורה. היה גם ר"מ אחד מצוין – 'ויהושע בן נון נער, לא ימיש מתוך האוהל[3]'. גילוי מיוחד של תורה".

בשביל לחזור ולרומם את העם, צריך קודם כל לפתוח ישיבה. העלייה הרוחנית של העם, חייבת לבוא מתוך בית המדרש. מתוך מקום שמיועד להתמסרות ללימוד תורה.

הפעולה הבאה שנוקט משה רבינו, היא תפילה לה' שהשכינה תשרה רק על עם ישראל:

"ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעינך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו, ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה[4]".

אם נתבונן בבקשתו של משה, נוכל לשים לב שישנן כאן שני בקשות: בקשה על משה רבינו, ובקשה על עם ישראל. משה רבינו מבקש 'ונפלינו אני ועמך'. הפלאה למשה, והפלאה לכל העם.

כפילות זו, חוזרת על עצמה גם בסוף הפרשה, בתשובתו של ה' למשה:

"ויאמר ה' אל משה, כְּתָב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אִתְּךָ ברית ואת ישראל[5]".

משה רבינו ביקש שתי 'הפלאות': 'הפלאה' למשה, ו'הפלאה' לעם ישראל, ובתשובה הקדוש ברוך הוא כורת שתי בריתות: ברית עם משה וברית עם ישראל.

מה פשרה של בקשה זו? וכי משה רבינו עסוק בלבקש גדוּלה לעצמו?! ובכלל, כיצד כל זה שייך למאמציו של משה רבינו לשקם את העם אחרי המשבר של חטא העגל?

מרן ראש הישיבה זצ"ל, עמד על קושיא זו בשיחותיו שנדפסו בספר 'עת לכל חפץ'. וכך מובא שם[6]:

"ניתן להסביר שאין זו כריתת ברית עם משה רבנו בלבד, אלא הברית נכרתה עם משה רבנו כנותן התורה, והיא קיימת עם כל לומדי התורה שתורתם אומנותם והם מסורים לתורה".

הברית שמשה רבינו מבקש, כביכול לעצמו, אינה אלא המשך ישיר להקמת ישיבת 'מבקשי ה' '. משה רבינו מבקש שתהיה ברית מיוחדת עם בני הישיבות, עמלי התורה.

ללימוד התורה בבית המדרש, ישנה חשיבות מיוחדת, ולכן גם הלכות משלו. וכך כתב הרמב"ם[7]:

"אין ישֵנים בבית המדרש. וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים קרעים, וכן אמר שלמה בחכמתו: 'וקרעים תלביש נוּמָה[8]'. ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד, אפילו מי שנתעטש אין אומרים לו 'רפואה' בבית המדרש, ואין צריך לומר שאר הדברים".

אחד מכללי הנימוס הוא, שכאשר מישהו מתעטש, מאחלים 'לבריאות'. אך בבית המדרש, כותב הרמב"ם, אנו מוותרים על נימוס זה, על אף שמדובר בסך הכל במילה אחת, כדי לא לפגוע בהקדשת כל הזמן והריכוז ללימוד התורה. בית המדרש צריך להיות כולו קודש להתמסרות ללימוד תורה.

מדוע מזהה משה רבינו את הפתרון למשבר חטא העגל דווקא בבית המדרש? נתבונן בדבריו של מרן ראש הישיבה הגר"ש ישראלי זצ"ל, באחת מדרשותיו לחודש אלול[9]:

"עִם מתן הלוחות הראשונים אמרו[10]: 'עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו'. הלכו לחפש להם משׂאות נפש אשר ינחוּם. לא הלכו לחפש את עצמם, לא חשבו לתקן את עצמם, אלא הלכו לחפש אלהים. הם לעצמם היו שלמים בתכלית, דרישות כלפיהם עצמם לא הרגישו, ונוצר להם האלהים גם כן במתכונת שלמותם הם: 'שור אוכל עשב[11]' – שור היודע לאכול ולנגח. וכאן באה הדרישה: 'פסֺל לך[12]'. אין לך בן אדם ליצור לך אלהים, אין לך לחפש תורות חדשות. פסול לך רק את לוחותיך, פסול לך את לבך, פסול מהאבן לב בשר. יהא הלב לוּחַ הניתן לכתיבה, המוכשר לקלוט, ואז היה בטוח כי מכתב האלקים יכתב עליו, ודבר האלקים תשמענה אזניך".

חטא העגל היה תוצאה של חוסר הבנה בצורך להתרומם. בהשתקעות במחשבה שאני בסדר, ורק את האלוהים צריך 'להסדיר'. בית המדרש כל עניינו לרומם את האדם למבט של תורה. הגמרא במסכת פסחים[13] מספרת:

"רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?".

[רב יוסף היה רגיל לומר בחג השבועות: הכינו לי לסעודת החג, עגל משולש  (כלומר: בשר משובח), כיון שביום זה יש לי שמחה מיוחדת, שהרי אם לא הייתי לומד תורה, לא הייתי שונה משאר האנשים המסתובבים ברחוב שקוראים להם כמוני יוסף].

לרב יוסף היתה שמחה מיוחדת ביום מתן תורה. התורה הפכה אותו לאדם אחר. ומוסיף שם רש"י שלושה מילים:

"שלמדתי תורה ונתרוממתי".

התורה מרוממת את האדם. נותנת לו מבט ממקום אחר על העולם. ולכן דווקא בית המדרש הוא התיקון לחטא העגל.

 

[1] שמות ל"ג, ז.

[2] בראשית א , י"ד.

[3] שמות שם, י"א.

[4] שמות שם, ט"ז.

[5] שם ל"ד, כ"ז.

[6] עמ' כ"ד.

[7] תלמוד תורה ד, ט.

[8] משלי כ"ג, כ"א.

[9] שיח שאול לימים נוראים עמ' כ"ט.

[10] שמות ל"ב, א.

[11] תהילים ק"ו, כ.

[12] שמות ל"ד, א.

[13] ס"ח:.

לקובץ המאמר