בין שלל ההלכות המובאות בפרשתנו, מובאת המצווה להבדיל בין החיות והבהמות הטמאות לבין אלה הטהורות:
"זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל־נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל־הָאָרֶץ: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל"[1].
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות[2] מביא את הפסוק הזה, וכותב:
"מצות עשה לידע הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלן ובין שאין מותר לאכלן שנאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".
יש להתבונן קצת בדברי הרמב"ם: מהי הידיעה שאליה מתכוון הרמב"ם?
במבט ראשוני נראה שיש מצוות עשה לדעת את הסימנים המבדילים בין חיות טמאות לטהורות גם בלא התניה וקשר לאכילה. אך במבט שני – אפשר לומר שכל מטרת ידיעת הסימנים היא כדי לאכול, ורק כאשר האדם אוכל – הוא מחויב לבדוק אותם, ורק בכך הוא מקיים מצוות עשה.
ובלשון הישיבתית: האם מצוות עשה של ידיעת הסימנין היא רק היכי תמצי – שכאשר תבוא לאכול תדע מה לבדוק, או שזו מצוה עצמית לדעת את הסימנים?
המגיד משנה כותב[3]:
"וביאור ענין מצות אלו בספר המצות הוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאים כמו שאמרו בתורת כהנים אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה[…] והרי זה כאילו באו מצוות עשה על מניעת האסורות בענין הצווי, כמניעה ממלאכה בימים המקודשים[…]".
הלחם משנה מבאר דברי הרב המגיד משנה:
"כתב הרב המגיד[…] ונמצא לדעתו דעשה דבדיקה ועשה דאכילה אחד הוא. וביאר, עשה דאכילה טעם עשה דבדיקה. כלומר, צורך הבדיקה הוא מפני איסור האכילה[…]".
על פי 'המגיד משנה' ישנה תלות בין ידיעת הסימנים ובדיקתם לבין האכילה, וכל הצורך בידיעה ובבדיקה הוא כדי שלא יבוא לאכול איסור. אך לדעתו אין עניין בידיעה סתם כשלעצמה, אלא רק כשאוכל חיה טהורה מקיים מצוות עשה של אכילת חיה טהורה ולא טמאה. בשפה הישיבתית מגדירים זאת כמצווה קיומית, שרק אם רוצה לאכול יש מצוות עשה לדעת את סימני ההבדל כדי לבדוק את החיה, אך אין מצווה חיובית לדעת את הסימנים סתם ככה.
אמנם הנחל איתן כאן מקשה על דברי 'המגיד משנה' ו'הלחם משנה' מספר קושיות, ומתוך כך מגיע להבנה אחרת ברמב"ם. בין היתר הוא מקשה:
אם באמת כוונת הרמב"ם שמצוות עשה של ידיעת הסימנים היא מפני מצוות עשה של אכילה, לא היה הרמב"ם צריך כלל להביא את הפסוק של "והבדלתם", אלא רק את הפסוק המובא בפרשתנו: "כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ"[4], שמראה על זיקה בין האכילה לבין הידיעה והבדיקה. אם כן, למה הוא הביא את הפסוק של 'והבדלתם', שאינו מראה על זיקה בין האכילה לבדיקה?
וקושיה נוספת: הראב"ד בספר המצוות הבין שכוונת הרמב"ם היא שיש מצווה 'חיובית' לדעת את סימני הטהרה, גם אם לא אוכל (כמו שיובא להלן)! הרמב"ם כתב בספר המצוות:
"והמצוה הקמ"ט היא שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה והוא שיהיו מעלים גרה ושוסעים שסע ואז יהיה מותר לאכלן. והיותנו מצווין לבדוק אותן באלו הסימנין הוא מצות עשה והוא אמרו יתברך 'זאת החיה אשר תאכלו'. ולשון ספרא אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה".
הראב"ד כתב: "כל לבדוק אין לו טעם אלא משום לאו הבא מכלל עשה עשה". הכסף משנה פירש שכוונת הראב"ד שאין זו מצווה חיובית – שהרי אם ירצה שלא לאכול בשר הוא רשאי, אלא זהו לאו הבא מכלל עשה – כלומר, איסור אכילת בהמה לא-טהורה, הנובע ממצוות העשה להבדיל בין בהמה טהורה לטמאה.
לכן מבאר 'הנחל איתן' שכוונת הרמב"ם היא שיש מצווה לדעת את הסימנים המבדילים בין החיות הטהורות לטמאות, בלי קשר לאכילתן או לאי-אכילתן. הרמב"ם לומד זאת מהפסוק: "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה". המילה "והבדלתם" נאמרה בלשון ציווי, וכמובן שאין ציווי לאכול בשר! אלא כוונת הרמב"ם היא שיש ציווי לדעת את סימני הטהרה.
כהמשך ל'נחל איתן', נעיין בקהילות יעקב[5], שדייק בלשון הרמב"ם: למה נקט הרמב"ם את הלשון 'לידע' ולא נקט את הלשון 'לבדוק'? הרמב"ם בעצם רומז כאן למה שכתוב ב'תורת כהנים' [סוף פרשת שמיני]:
"'וכל נפש החיה' להביא את הדגים, 'וכל נפש השורצת' להביא את החגבים, ולמה בא להבדיל (=מה כוונת המילה להבדיל בפסוק) לא בלבד השונה (=הלומד) אלא ביודע איזה טמא ואיזה טהור".
והרא"ם פירש מדרש זה:
"כלומר שלא יספיק לאדם שיהיה שונה ולומד תורת כל אחד מאלו במה שיהיה שונה הלכות אשר בם יתבארו סימניהם אלא צריך שיטרח להכירן איזהו הטמא ואיזהו הטהור באופן שאחר הידיעה השכלית צריך להכירן בידיעת החושיית ופירוש הפסוק 'זאת תורת הבהמה' שהוא הידיעה בה הנה הוא שתדע להבדיל בין הטהור ובין הטמא בידיעת חושיית ולא יספיק בידיעת התורה[…]".
על פי זה מבאר הקהילות יעקב, שכוונת הרמב"ם שיש מצוה 'לידע' באופן מעשי ולהבדיל בין החיות הטהורות והטמאות (בידיעה חושית). וזו כוונת הפסוק באומרו "והבדלתם".
ומעין זה כותב גם המהר"ל ב'גור אריה'. המהר"ל מציין את דברי רש"י[6] שכתב:
"זאת החיה – מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו".
ושאל המהר"ל: מדוע היה משה צריך להראות לישראל את החיות הטהורות דווקא, יותר מכל שאר דברים שבתורה? ומבאר המהר"ל: מפני שיש חיות טהורות וטמאות ויש עופות טהורים וטמאים ויש שרצים מטמאים ושאינם מטמאים, ולפיכך צריך להראותם בחוש העין כדי שיהיו בקיאים בהם, בשונה משאר הדברים שבתורה, שבהם אין דבר והפכו כמו בחיות ובבהמות. ולכן כתוב "להבדיל בין הטהור ובין הטמא".
נשאר עוד לברר: מהו העניין בידיעה הזו כשלעצמה, אם אינה תלויה באכילה? הצפנת פענח מבאר שלכאורה הטעם הוא כדי שלא יבואו לידי תקלה – כשאדם יודע את הסימנים, הוא ידע תמיד מה מותר ומה אסור, וכך אין חשש שיבוא לידי אכילת מאכלות אסורים חלילה.
[1] ויקרא, יא, מו-מז
[2] פרק א הלכה א
[3] הלכות מאכלות אסורות א, א
[4] ויקרא יא, ג
[5] על הרמב"ם הנ"ל.
[6] ויקרא יא, ב