פרשתינו מקדימה להתעסקות במלאכת בניית המשכן, את הציווי על השבת:

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשֺת אֺתם. ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קֺדש שבת שבתון לה', כל העושה בו מלאכה יומת[1]".

הגמרא מבארת, שישנו קשר בין איסור המלאכות בשבת, לבין המלאכות שנצרכו להקמת המשכן, והוא שמלאכת המשכן מגדירה לנו את המלאכות של השבת. וכך אומרת הגמרא בתחילת מסכת בבא קמא[2]:

"הך דהוה במשכן חשיבא – קרי ליה אב, הך דלא הוי במשכן חשיבא – קרי לה תולדה".

מלאכה שהיתה במשכן והיא חשובה, נקראת 'אב', מלאכה שלא היתה במשכן ואינה חשובה – נקראת 'תולדה' בלבד.

ובפירוש המשניות להרמב"ם[3]:

"וכל אלו האבות שֶמָנַה [התנא במשנה], נקראו 'אבות', לפי שהיו במעשה המשכן שהונח עליו שֵם מלאכה, וכל הנתלה באחת מהן נקרא תולדה".

המשנה מגדירה שבשבת נאסרו שלשים ותשעה 'אבות מלאכות', וכן גם נאסרו המלאכות הדומות להן ונקראות 'תולדות' שלהן. המקור להגדרה של מלאכה כ'אב', הוא החשיבות שהן קיבלו בכך שהן המלאכות שהיו בעת הקמת המשכן.

מלאכת המשכן, איננה רק מקור להגדרה 'מסדרת' של רשימת האבות אל מול התולדות של מלאכות השבת, אלא גם מגדירה את המלאכות עצמן. התורה בהמשך הפרשה מספרת על מינויו של בצלאל לאחראי על מלאכת המשכן:

"ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה… לעשות בכל מלאכת מַחֲשָבֶת[4]".

התורה מגדירה את מלאכת המשכן: 'מלאכת מַחְשֶבֶת'. קביעה זו, משליכה ישירות על הלכות שבת. וכך אנו מוצאים בהמשך מסכת בבא קמא[5], בעניין אדם שהזיק על ידי אש:

"ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותהּ – חייב, ואם לאו – פטור".

היתה אש דלוקה. אך היתה זו אש קטנה, שלא היוותה סכנה. בא אדם והחל ללבות את האש. הליבוי שלו לבד – לא היה בכוחו לגרום לאש להזיק, אך בצירוף הרוח הנושבת – גדלה האש והזיקה. הדין הוא שהוא פטור על הנזק, שהרי הרוח גרמה את הנזק, ולא האדם בלבד. שואלת על כך הגמרא:

"אמאי [מדוע הוא פטור]? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו"!

אחת מאבות המלאכות שנאסרו בשבת היא מלאכת זורה. מהי זרייה? אדם מעיף ברוח את גרגרי התבואה הנתונים בתוך המוץ. הרוח מעיפה הרחק את המוץ הקל, ונותרים גרגרי התבואה הכבדים יותר. הרי שכאשר האדם משתמש ברוח, נחשב הדבר למעשה של האדם, ולא למעשה של הרוח!

משיבה על כך הגמרא:

"כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו – הני מילי לעניין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור".

כאמור, בשבת אנו לומדים את המלאכות מהמשכן. המלאכה בעשיית במשכן היתה 'מלאכת מחשבת' – היינו מלאכות שכללו מחשבה ותיכנון. כאשר החקלאי זורה את תבואתו – השימוש הרוח הוא חלק מהתכנון והחשיבה שלו. לעומת זאת, בנזיקין אדם מתחייב רק על נזק שנוצר בגלל מעשיו שלו.

ההגדרה של מלאכות השבת כ'מלאכת מחשבת', משמשת לא רק כדי לחייב, אלא גם כדי לפטור. וכך כתב הרמב"ם בתחילת הלכות שבת[6]:

"נתכוין ללקט תאנים שחורות וליקט לבנות, או שנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים בתחלה ואחר כך תאנים – פטור, אף על פי שליקט כל מה שחשב, הואיל ולא ליקט כסדר שחשב פטור, שבלא כוונה עשה, שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת".

אריית התאנים ובציר הענבים אסורים בשבת, כיון שהם שייכים למלאכת קצירה, שהיא אחת מאבות המלאכות. מלמד אותנו הרמב"ם, שאם אדם התכוון לקטוף תאנה, ובטעות קטף ענבים, הרי הוא פטור מחיוב חטאת. הטעם לכך הוא אותו הטעם שבגלו חייבנו את הזורה באמצעות הרוח – הגדרות המלאכות במשכן היא 'מלאכת מחשבת', כלומר: מלאכה עם חשיבה ותכנון. אם אדם תיכנן דבר אחד, אך בפועל עשה דבר אחר, הרי שהוא עשה עשה מעשה ללא תיכנון. על מעשה כזה לא חייבים חטאת במלאכות שבת.

ההגדרה של 'מלאכת מחשבת', משמשת לעיתים, לא רק כדי לפטור מחטאת, אלא גם כדי להתיר את עשיית המלאכה.

ביום הכיפורים היה הכהן הגדול טובל חמש טבילות במהלך עבודתו. לא לכל כהן היה פשוט לעמוד בכך. וכך מספרת המשנה במסכת יומא[7]:

"אם היה כהן גדול זקן או אסטניס [רגיש], מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צנתן".

הרמב"ם בפירוש המשניות[8] מתאר כיון חיממו את מי המקווה במקדש:

"וסדר הפשרת המים בשבילו כך הוא, היו מחממין עשתות של ברזל מערב יום צום, ומניחין אותן בתוך האש עד למחרת, ומכבין אותן במים שמתטהר בהן ונפשרין".

מים שהוכנסו לתוך כלי, נפסלים לטבילה. הרי שלא ניתן לחמם את מי המקווה באמצעות השמתם בסיר על האש. ועל כן הדרך שנמצאה יעילה בכדי לחמם את מי המקווה, היתה על ידי כך שחיממו באש עשתות של ברזל, ולאחר מכן הטילו אותם ביום הכיפורים אל המים.

פיתרון זה, מעורר שאלה מצד הלכות שבת. אחת ממלאכות השבת נקראת מכבה. אחד הדברים הכלולים במלאכה זו, הוא שכאשר מחממים היטב כלי מתכת, ולאחר מכן זורקים אותו למים, 'מכבים' אותו, והוא נעשה חזק יותר. פעולה זו נקראת 'חיסום', ואסורה בשבת מהתורה משום מכבה[9]. ואם כן יש לשאול, כיצד מותר היה לחמם כך את מי המקווה ביום הכיפורים, והרי המלאכות האסורות בשבת אסורות גם ביום הכיפורים!

השיב על כך הרמב"ם:

"ואין זו מלאכה, שהרי אינם מתכונים לחסם את הברזל, אלא כונתם הפשרת המים, וכלל הוא אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה, ועוד כלל אצלינו אין שבות [איסורי חכמים] במקדש, ולפיכך מותר לעשות כן".

התורה אסרה לכבות כלי מתכת, רק כאשר כוונת המכבה לחסם את כלי המתכת. הטעם לכך הוא כאמור – התורה אסרה בשבת רק מלאכת מחשבת. כיבוי המתכת הרותחת לצורך חיסומה – זו מלאכת מחשבת. כלומר: מלאכה שנעשית בתכנון ובמחשבה לחזוק המתכת. אולם כאשר הכיבוי נעשה לצורך אחר, כמו במקווה שבמקדש, המתכת אמנם מתחסמת, אבל אין זו מלאכת מחשבת, ואינה אסורה אלא מדברי חכמים, ועל כן במקדש אינה אסורה.

 

[1] שמות ל"ה, א – ב.

[2] ב, א.

[3] שבת ז, ב. עמ' כ"ט במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[4] פס' ל – ל"ג.

[5] ס, א.

[6] א, ט.

[7] ג, ה.

[8] שם עמ' קנ"ט.

[9] עיין ברמב"ם הלכות שבת ב, ב.