הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש המשניות, מברר כיצד אנו יודעים אם אדם שטוען שהוא נביא, הוא אכן נביא אמת, ואנו מחויבים לשמוע לדבריו. נביא שנתבא בשם עבודה זרה הוא ודאי נביא שקר, ואפילו נביא שנתבא בשם ה' יהיה נביא אמת, רק נבואתו לא באה לשנות את התורה.

דרישה נוספת: שיהיו נבואות הנביא מתקיימות. ועל כך כתב הרמב"ם ביאור[1]:

"ונשאר כאן עניין גדול צריך לבארו. והוא שהנביא אם נתבא ברעוֹת לבני אדם שנתחייבו בכך, כגון שיהיה רעב או חרב… ולא נתקיים שום דבר מזה אלא נמחל להם ועבר מצבם בשלום, לא יתברר בזה כזבו של הנביא ויהיה נביא שקר ויתחייב מיתה, כי ה' יתעלה ויתרומם ניחם על הרעה, ואפשר ששבו ופירשו מחטאתם… אבל אם הבטיח שטובות תבאנה בזמן מסוים, כגון אם הבטיח ששלום יבוא בשנה זו והיתה מלחמה… הרי זה נביא שקר… לפי שה' אם הבטיח טובה לעם על ידי נביא – הוא מקיימה בהחלט כדי שתתאמת נבואתם אצל בני אדם".

כדי שנחזיק אדם לנביא אמת, אנו צריכים לראות שאכן דבריו מתקיימים. אך כל זה דוקא בנבואות לטובה. אך נביא הבטיח בשם ה' נבואת פורענות, ובסופו של דבר הפורענות לא הגיעה, אין זו הוכחה שהוא נביא שקר, שהרי אפשר שנעשתה תשובה, ונמחל העוון.

הרב הראשי לישראל, הגאון הרב שלמה גורן, בספרו תורת המועדים[2] הביא שהמקור לחילוק זה של הרמב"ם, הוא בירושלמי למסכת סנהדרין[3]. הירושלמי שם מתאר כיצד ירמיהו מנבא על החורבן, ואילו חנניה בן עזוּר מנבא על תבוסת נבוכדנצר. וכך אמר חנניה לירמיהו:

"תן סימן לדבריך. אמר לו [ירמיהו לחנניה]: אני מתנבא לרעה, ואיני יכול לתת סימן לדברי, שהקדוש ברוך הוא אומר להביא רעה ומתנחם, ואתה מתנבא לטובה, את הוא, שאת הוא צריך ליתן סימן לדבריך".

אלא שאומר הרמב"ם, שעל דברים אלו יש לכאורה סתירה, מהפרשה שלנו:

"אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחו ה' בטוב, באמרוֹ לו 'והנה אנכי עמך וכו'[4] ', ומצאנו שפחד פן יספה, שנאמר 'ויירא יעקב מאד וכו'[5] ', ואמרו חכמים בזה שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה'.

הקדוש ברוך הבטיח ליעקב שישמור עליו, ובכל זאת יעקב מפחד מהמפגש הצפוי עם עשיו. ולא מובן מדוע: הרי למדנו שהקדוש ברוך אינו מבטל נבואה לטובה!

ואכן, הגמרא במסכת ברכות[6] כבר עמדה על הערה זו:

רבי יעקב בר אידי רמי[7] כתיב: 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' וכתיב: 'ויירא יעקב מאד' –  אמר שמא יגרום החטא'.

הגמרא אומרת, שיעקב אבינו אמנם קיבל נבואה שהקדוש ברוך הוא ישמור עליו, אלא שהוא חושש שיגרום החטא. לכאורה דברים אלו חולקים על הירושלמי הנ"ל שהביא הרמב"ם, שהקדוש ברוך הוא אינו חוזר בו מבואה לטובה!

עונה הרמב"ם:

"דע שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא. אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם, ולא תתקיים אותה הבטחה. לא יתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה".

הרמב"ם מתרץ, שיש לחלק בין נבואה שניתנה לנביא עצמו, לבין נבואה שנצטווה הנביא למסור לאחרים. כאשר נביא התנבא לעצמו, יתכן שיגרום החטא לחזרה גם בנבואה לטובה. אבל כאשר הנביא נשלח לנבא לאחרים, לעולם לא תהיה חזרה מנבואה לטובה, כיון שאחרת לא תהיה לנו אפשרות לקבוע מי נביא אמת ומי לא. יעקב אבינו קיבל הבטחה פרטית לשמירה, ולכן הבטחה זו תוכל להתבטל, אם חלילה כבר לא יהיה ראוי לה.

הצל"ח[8]  העיר, שלכאורה תירוץ הרמב"ם נסתר מאותה סוגיה במסכת ברכות. הגמרא שם מביאה דוגמא לכך שנבואה טובה התבטלה כיון שגרם החטא:

"כדתניא 'עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית[9]'. 'עד יעבר עמך ה' ' – זו ביאה ראשונה, 'עד יעבר עם זו קנית' – זו ביאה שנייה. מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא".

הגמרא מספרת שבכאשר שרו את שירת הים, נתנה נבואה לישראל, שבזמן עזרא יהיו להם ניסים כמו בזמן יהושע, ובעוונות לא זכינו לכך. הרי שגם נבואה טובה שניתנה לציבור עלולה שלא להתקיים אם יגרום החטא!

לקושיא זו, נאמרו תירוצים שונים. הצל"ח עצמו כתב, שהרמב"ם הרי ביאר שהטעם לכך שאין חזרה מנבואה טובה שנמסרה על ידי נביא, היא שאם לא כן לא נוכל לדעת מי הוא נביא אמת. ובמשה רבינו אין חשש כזה, שהרי כבר נאמר בו[10]: 'וגם בך יאמינו לעולם'.

מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בספרו טוב ראיה[11] תירץ שהברייתא הנ"ל שפירשה שהפסוק משירת הים מדבר על ביאה ראשונה ושנייה של ישראל לארץ, סוברת ששירת הים היתה נבואה של כל ישראל, ולא נבואה שנמסרה ממשה לישראל. וכיון שכל עם ישראל התנבא, לא שייך לומר כאן שמישהו צריך לבדוק את נבואת הנביא. ובאמת, מי שיסבור ששירת הים היא נבואה שמשה רבינו לימד את ישראל, יסביר שכל הפסוק נאמר על ביאה ראשונה, כפי שתרגם אונקלוס:

"עד יעבר עמך ה' ית ארנונא, עד די יעבר עמא דנן די פרקת ית ירדנא".

עד יעבור עמך ה' את הארנון, עד יעבור העם שהושעת את הירדן.

תירוץ נוסף, כתב תלמידו מרן הרב זצ"ל, רבי יהודה גרשוני, בחידושים שכתב בסוף השיטה מקובצת לפסחים[12]. הרב גרשוני, מתבסס בדבריו, על חידוש שכתב הרמב"ן בפרשת קרח[13]. התורה העידה, שנבואתו של משה היה 'פה אל פה[14]'. מחדש הרמב"ן, שגם למשה היו נבואות שלא היה בדרגה שלו, אלא במדרגת רוח הקודש:

"שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש, כעניין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש… כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא… ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה' ".

והיינו, שבמקומות בהם לא הוזכר שה' דבר עם משה, אפשר שהנבואה היתה במדרגת רוח הקדש, כפי שהוא בספר תהילים ובספרי חכמת שלמה.

ומעתה, כיון שבשירת הים לא נאמר שהיתה דבר ה' אל משה, ייתכן שניתנה רק במדרגה של רוח הקודש. ונוכל לומר, שכל מה שלמדנו שאין חזרה מנבואה טובה שנמסרה לנו על ידי נביא, היינו רק בנבואה שניתנה במדרגה של נבואה, ולא בנבואה שניתנה במדרגה של רוח הקודש.

[1] עמ' ו במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[2] עמ' 140.

[3] פרק י"א הלכה ה.

[4] בראשית כ"ח, ט"ו.

[5] שם ל"ב, ח.

[6] ד.

[7] עמד על סתירה בין הפסוקים.

[8] על הסוגיא בברכות. צל"ח = ציון לנפש חיה. כך קרא רבי יחזקאל לנדא, בעל שו"ת נודע ביהודה, לספרי חידושיו על הש"ס.

[9] שמות ט"ו, ט"ז.

[10] שמות י"ט, ט.

[11] על הסוגיה הנ"ל, ד"ה כדתניא.

[12] עמ' תק"ו ד"ה ונראה לי.

[13] במדבר ט"ז, ה.

[14] שם י"ב, ח.