אם יש משפט שאותו אי אפשר לומר על חייו של אברהם הוא שחייו היו שלווים ורגועים. חייו של אברהם היו רצופים אתגרים וקשיים רבים. הוא עזב את ביתו ומשפחתו, ימי רעב אילצו אותו לנדוד פעמיים מביתו, ובשתי הזדמנויות אלו אשתו נלקחה ממנו לבית המושל. כאילו לא די בכך, לאברהם ושרה לא נולדו ילדים, אברהם נאלץ להילחם כדי להציל את לוט, ומצוּוה למול את עצמו. גם לאחר שנולד יצחק ונראה שהוא הגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, הקשיים נמשכים. הוא נאלץ לגרש את ישמעאל מביתו, ולבסוף אף מתנסה בעקדת יצחק.
בהסתכלות של בשר ודם אפשר היה לחלק את האתגרים שלעיל לשניים: העקדה וברית המילה נבעו מציווי ה', וכל שאר האתגרים הם "מנהגו של עולם". ואולם חז"ל[1] מלמדים אותנו להסתכל על המציאות בצורה עמוקה יותר:
"עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, ועמד בכולם".
אתגרים אלה אינם חלק מ"מנהגו של עולם", אלא הקב"ה כִּיוֵן שהם יקרו כדי לנסות את אברהם[2]. ניסיונותיו הרבים של אברהם אבינו מעוררים את השאלה – לשם מה הקב"ה מנסה את האדם?
חיפוש הסבר בפסוקים למטרת הניסיונות מעלה הסבר תמוה:
"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא[3]".
מפסוק זה עולה לכאורה שהניסיונות נועדו כדי שה' יוכל לדעת אם האדם מקיים את מצוותיו. ראיה נוספת לשיטה זו אפשר להביא מפרשתנו. את הפסוק "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה[4]" אמר ה' לאברהם אבינו רק לאחר העקדה. ואולם הסבר זה אינו יכול להיאמר, וכי הקב"ה צריך את הניסיון כדי לדעת מה בלִבו של האדם[5]?! אף הרמב"ם[6] דוחה הסבר זה מכול וכול:
"ולא שהא-ל יתעלה רוצה לבחון איש ולנסותו כדי שידע מה שלא ידע לפני כן. הוא נעלה אף נעלה על מה שמדמים הבוּרים הטיפשים במחשבתם הרעה".
הרמב"ן[7] מסביר שמטרת הניסיונות היא להיטיב לאדם ולתת לו שכר על כך שעמד בניסיון:
"מִדה זו, מִדת הטובה היא, אינה מדת נקמה ופורענות, שהוא מנסה מי שגלוי לפניו שימצא שלם באותו נסיון, כדי להרבות לו שכר".
לפי הרמב"ן, הקב"ה מנסה רק את האנשים שהוא יודע שיעמדו בניסיון[8], ומטרת הניסיון היא שיקבלו שכר על עמידתם בו. הרמב"ן מביא כראיה לדבריו פסוקים שנאמרו לאברהם לאחר שעמד בניסיון העקדה, שמהם עולה שהקב"ה ייטיב לו על שעמד בניסיון:
"וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ. כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו[9]".
גם הרמב"ן[10] מתמודד עם השאלה מדוע הקב"ה נזקק לנסות את חסידיו, הרי הוא יכול לדעת מה בלִבם, ויכול לתת להם שכר על אמונתם מתוך הידיעה שאם היה מעמיד בפניהם ניסיון היו עומדים בו:
"ולמה מנסה אותו, והלא גלוי וידוע לפניו יתברך אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה וטורח זה? אף על פי כן, אין שכר האדם בכח אמונה שלו, כשכרו בפועל מעשה. ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה".
הרמב"ן מחדש שאף על פי שהקב"ה יודע את דרגת אמונתו של האדם ויכול היה לתת לו שכר עליה הוא מעמיד את האדם בניסיון, כיון שהשכר הבא בעקבות עמידה בניסיון בפועל גדול יותר.
ואולם הרמב"ם[11] מקשה על דברי הרמב"ן וסובר שאין הניסיונות באים על מנת שהעומד בהם יקבל שכר, כיוון שלא ייתכן שהקב"ה יעשה עוול לאדם להערים עליו פגעים וקשיים בלא שחטא[12]:
"מה שמפורסם אצל האנשים בדבר הנסיון הוא שהא-ל מנחית פגעים על אדם מבלי שחטא קודם לכן, כדי ששכרו יגדל. זה עיקר שלא הוזכר כלל בלשון גלויה[13] בתורה…
העיקר התורתי שהוא הפך הדעה הזאת, הוא דברו 'א-ל אמונה ואין עוֶל[14]'. גם לא כל החכמים סברו כדעה המונית זאת. שהרי אמרו: אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון. זאת היא הדעה אשר ראוי שיחזיק בה כל בן תורה בעל שכל, ולא ייחס עֹשֶׁק לא-ל".
אם כן השאלה חוזרת – מהי מטרת הניסיונות? הרמב"ם[15] מציע לכך הסבר מקורי:
"דע שכל נסיון המופיע בתורה מטרתו ומשמעותו רק שידעו האנשים מה ראוי להם לעשות, או מה הם חייבים להאמין… שיהיה דוגמה שֶׁיְחקו אותה וילכו בעקבותיה. מכאן שדְברוֹ 'לדעת הישכם אֹהבים [את ה']', אין פירושו שידע הא-ל זאת, שהרי הוא כבר יודע, אלא זה כמו דברו 'לדעת כי אני ה' מקדשכם' שמשמעותו – שתדענה האומות.
כן אמר שכאשר יקום טוען לנבואה ותראו שהטעיותיו גורמות (לכם) לדמות (שדבריו) נכונים, דעו שבדבר זה רצה הא-ל להודיע לאומות את מידת ודאותכם בתורתו יתעלה והשגתכם את אמיתתו, ושאין אתם מְרוּמים על ידי מרמה של רמאי ואין אמונתכם בא-ל מתערערת, כדי שיסמוך על זאת כל מבקש אמת ויבקש אמונות שתהיינה יציבות במידה כזאת".
אדם שעומד בניסיון יוצר כעין מודל כיצד יש לעבוד את ה', וממנו אמורים ללמוד שאר בני האדם – זוהי מטרת הניסיונות לפי הרמב"ם. לפי עיקרון זה הרמב"ם[16] מסביר גם את ניסיון העקדה:
"פרשת אברהם בעקידה כוללת שני עניינים גדולים שהם מיסודות התורה. העניין האחד הוא להודיענו את קצה גבול האהבה לא-ל יתעלה והיראה מפניו, עד איזה גבול הן מגיעות. לכן נצטווה בפרשה זאת, אשר לא ישתוו אליה מסירת ממון ולא מסירת נפש, אלא זה מעל ומעבר לכל מה שאפשר שיארע במציאות, דבר שאין לדמות שטבע האדם ייענה לו. והוא שאיש עקר המשתוקק ביותר לילד… המבקש שמצאצאיו תתהווה אומה, ובא לו הילד לאחר ייאוש – מה רבה תהיה דבקותו בו ואהבתו אליו! אבל מיראתו אותו יתעלה ואהבתו לציית לציוויו הוא מקל בערך הילד האהוב הזה, משליך את כל אשר קיווה לו, וממהר לשחוט אותו כעבור כמה ימים".
אברהם אבינו ציפה לילד שנים רבות כל כך ובכל זאת הוא ביטל את רצונו הפרטי והיה מוכן לשחוט את בנו כדי לקיים את ציווי ה'. אנו צריכים ללמוד ממנו עד כמה אדם צריך לבטל את רצונותיו הפרטיים, חשובים ככל שיהיו, מפני רצון ה'.
הרמב"ם מוסיף שהדרך שבה התנהל ניסיון העקדה מעצימה את מעשיו של אברהם אבינו. אם ציווי ה' היה לשחוט את יצחק מיד, היה מקום לטעון שאברהם עקד את יצחק מתוך סערת רגשות, בלבול או פחד שה' יענישהו. לכן ציווה עליו הקב"ה ללכת שלושה ימים עד הר המוריה ורק שם לשחוט את יצחק. בזמן זה ודאי חשב אברהם לעצמו שוב ושוב שעוד ימים ספורים או שעות ספורות הוא הולך להרוג את בנו אהובו. ובכל זאת עקד אברהם את בנו מתוך שיקול דעת, מתוך אהבתו הגדולה את ה'.
דבר נוסף שאפשר ללמוד מניסיון העקדה לפי הרמב"ם[17] הוא האמונה באמיתת הנבואה:
"העניין השני הוא להודיענו שהנביאים מקבלים כאמת את מה שבא אליהם בהתגלות, שלא יחשוב מישהו שמכיוון שזה בחלום ובמראה… יש שלא יהיה מה שהם שומעים או מה שמוצג להם ודאי (להם) או שיתערב בו דמיון שווא כלשהו. לכן רצה להודיענו שכל מה שרואה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ודאית בעיני הנביא. בשום אופן לא יטיל ספק במשהו ממנו. דינו בעיניו כדין הדברים המציאותיים כולם המושגים בחוש או בשכל. הראיה לכך היא שהוא פנה לשחוט את בנו יחידו אשר אהב כמו שנצטווה, אף על פי שציווי זה היה בחלום או במראה".
לפי האמור לעיל, אפשר להבין מדוע התורה מאריכה לספר את ניסיונותיו של אברהם אבינו. סיפור הניסיונות אינו נועד כדי להעצים את שמו של אברהם, אלא כדי שאנחנו נלמד ממעשיו שהאמונה בה', אהבתו ויראתו אמורים להיות טבועים בנו באופן ששום קושי ומשבר לא ישפיע עליהם לרעה.
[1] אבות ה, ג.
[2] המשנה אינה מפרטת מה היו הניסיונות, אך הרמב"ם בפירוש המשניות שם מונה אותם: א. לך לך מארצך. ב. הרעב. ג. לקיחת שרה לפרעה. ד. מלחמת המלכים. ה. לקיחת הגר לאישה אחרי שנואש להוליד משרה. ו. המילה. ז. לקיחת שרה לאבימלך. ח. הרחקת הגר. ט. הרחקת ישמעאל. י. העקדה.
עיין בפירושם של רבנו עובדיה מברטנורא ורבנו יונה למשנה הנ"ל, פרקי דרבי אליעזר (כו-לא) ואבות דרבי נתן (פרק לג) שמנו את הניסיונות באופן שונה.
[3] דברים ח, ב.
[4] בראשית כב, יב.
[5] עיין בשמונה פרקים, פרק ח. שם הרמב"ם כותב שהקב"ה יודע את העתידות, אך דעתנו הקצרה אינה יכולה לתפוס כיצד ידיעתו את העתיד מסתדרת עם הבחירה החופשית של האדם לעשות כרצונו.
[6] מורה נבוכים ג, כד, תרגום מיכאל שוורץ.
[7] תורת האדם, שער הגמול. (כתבי רמב"ן ב, עמ' רע"ב במהדורת מוסד הרב קוק).
[8] עיין בדברי הרמב"ן בשער הגמול שמביא דוגמות לאנשים שלכאורה לא עמדו בניסיון, אך הוא טוען שאלו לא היו ניסיונות מצד ה' אלא האנשים חטאו מעצמם בלא ניסיון.
[9] בראשית כב, טז-יז.
[10] תורת האדם, שער הגמול (כתבי רמב"ן ב, תורת האדם עמ' רע"ב).
[11] מורה נבוכים ג, כד.
[12] הרמב"ן יכול להשיב על קושיה זו, שלבסוף לאחר שהאדם יעמוד בניסיון, יתברר שהיה כדאי לו לעבור את הקשיים כדי לקבל את השכר הגדול, וממילא ה' לא עשה עוול בכך שהערים קשיים על האדם בלא חטא. ואולם הרמב"ם אינו מקבל טענה זו כיון שלהבנתו חז"ל כבר פסקו בגמרא ש"אין ייסורין ללא עון". ועיין בהערות לקמן שלכאורה הגמרא דוחה מימרה זו.
[13] הרמב"ם מודה שאכן יש פסוק שממנו אפשר להבין הבנה זו: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח, טז). מפסוק זה נשמע לכאורה שהניסיון בא על מנת להיטיב לאדם העומד בו. ואולם הרמב"ם מסביר שכוונת הפסוק היא, שניסיון המן מלמד שהקב"ה זן ומפרנס את חסידיו בלא טורח. מתוך כך נעבוד ונבטח בו גם בעתיד ויוטב לנו בכך שה' יכלכלנו בלא טורח. ועיין ברמב"ם שהביא הסבר נוסף.
[14] דברים לב, ד.
[15] מורה נבוכים ג, כד.
[16] שם.
[17] שם.