בפרשתנו מובאת פרשת התשובה, בה מתואר שאחר שיבואו הקללות ונצא לגלות, נשוב אל ה', וה' ישוב ויקבץ אותנו אל הארץ[1]:

"והיה כי יבֺאוּ עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה, אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' א-להיך שמה. ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקֺלוֺ ככל אשר אנכי מצוך היום, אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך הא-להיך שמה".

הרמב"ם הקדיש להלכות תשובה עשרה פרקים, שבפתיחתם כתב הרמב"ם:

"מצוות עשה אחת. והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה".

מצוות עשה זו, מובאת ברמב"ם בספר המצוות[2], בלשון שונה מעט:

"הציווי שנצטווינו להודות בחטאים שחטאנו לפניו יתעלה בדיבור כשנשוב מהם – וזהו הוידוי, שיאמר: 'אנא השם! חטאתי עוויתי פשעתי ועשיתי כך וכך'. וירחיב הדיבור ויבקש כפרה בעניין זה כפי צחות לשונו".

הרי שבפתיחה להלכות תשובה, הגדיר הרמב"ם שהמצווה היא: 'שישוב החוטא מחטאו', והוסיף על כך הרמב"ם: 'ויתודה' – והיינו שהמצווה היא השיבה מן החטא, ונוסף על כך הוידוי. בעוד שבספר המצוות הגדרת המצווה היא 'שנצטווינו להודות  כשנשוב', הרי שהמצווה היא – אמירת הוידוי.

בהלכות תשובה עצמם[3] התנסח הרמב"ם כך:

"כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר: 'איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתודו את חטאתם אשר עשו' זה וידוי דברים. וידוי זה מצוות עשה".

גם דברים אלו נראים מתאימים לדברי הרמב"ם בספר המצוות, שהגדיר את המצווה בוידוי, ולא בשיבה מן החטא.

וכן ברשימת המצוות שכתב הרמב"ם לפני ספר המדע, כתוב[4]:

"להתוודות לפני ה' מכל חטא שיחטא האדם, בשעת הקרבן ושלא בשעת הקרבן, שנאמר: 'והתודו את חטאתם אשר עשו'".

הרמב"ם מזכיר רק את הוידוי, וכלל לא מזכיר שיש מצווה לשוב בתשובה.

הרי שדברי הרמב"ם מצריכים בירור: האם יש מצווה בעצם השיבה מן החטא, כפי שכתב הרמב"ם בפתיחה להלכות תשובה, או שהמצווה היא רק אמירת הוידוי, כפי שבלשון הרמב"ם בשאר המקומות?

המבי"ט[5] מבאר, שלא ניתן להפריד בין השיבה מן החטא לאמירת הוידוי, אלא שניהם מרכיבים מצווה אחת. והטעם לכך, שאם אדם אומר את מילות הוידוי, אך אינו שב מחטאו, הרי שאין לוידוי שלו כל ערך  –  הוא כטובל ושרץ בידו. ואם שב מחטאו, אבל לא התוודה, אמנם הוא כבר נקרא צדיק גמור, אבל כדי לגמור את מצוות התשובה, עליו לומר את הוידוי בפיו, כיון שאמירת הוידוי היא גמר המצווה.

המנחת חינוך כתב[6], שהרמב"ם מחדש שהכפרה תלויה באמירת הוידוי, שהרי בהמשך דבריו בהלכות תשובה כתב הרמב"ם:

"וכן בעלי חטאות ואשמות, בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן, אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו  וידוי דברים שנאמר[7]: והתודה אשר חטא עליה'. וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחויבי מלקות אין מתכפר להם במיתתם ובלקייתם עד שיעשו תשובה ויתודו. וכן החובל בחבירו או המזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אין מתכפר לו עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר[8]: 'מכל חטאות האדם'".

הרי שדעת הרמב"ם שבלי וידוי אין כפרה.

האם דברים אלו, עומדים בסתירה לְמה שכתב המבי"ט, שמי ששב מחטאו נקרא 'צדיק גמור', אף שלא התוודה?

המנחת חינוך הביא ראיה, שאין סתירה בין הדברים:

הרמב"ם פסק[9], שהנותן חפץ השווה פרוטה לאשה, ואומר לה:

"הרי את מקודשת לי בזה… על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור – הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו".

הרי שדעת הרמב"ם מפורשת, שבהרהור בלבד, ללא וידוי, אדם הופך מרשע לצדיק. ואמנם ההלכה היא שהאשה רק 'ספק מקודשת', אבל לא בגלל שיש ספק אם מספיק הרהור תשובה, אלא כיון שאיננו יודעים אם האיש שקידש באמת הרהר בתשובה. אבל אם היינו יכולים לדעת שהמקדש הרהר בתשובה, היא היתה מקודש ודאי!

אלא שצריך להבין, כיון שדעת הרמב"ם שכל עוד השב בתשובה לא אמר וידוי אין לו כפרה על חטאיו, כיצד יתכן שהוא נהיה צדיק על אף שעוונותיו לא התכפרו? עונה על כך המנחת חינוך שהכפרה שייכת לנזקים הרוחניים שנגרמו בעקבות החטא, וכן לייסורים והעונש שעלולים לבוא בעקבותיו, ודברים אלו תלויים באמירת הוידוי. אבל לעניין מעמדו של החוטא כלפי בורא עולם – מספיקה עצם השיבה מהחטא, גם אם נעשתה בהרהור בלבד, ללא אמירת וידוי.

אלא שראיתי בספר גט פשוט[10] שכתב שמדברי הרמב"ם בהלכות עדות[11] נראה שדעתו שאין הגזלן מפסיק להיקרא רשע אלא אם כן החזיר את הגזילה וגם עשה תשובה. והיינו שדעת הרמב"ם היא, שללא כפרה אין החוטא מפסיק להיקרא רשע. וזו לשון הרמב"ם בהלכות עדות:

"פסולי עדות שהן פסולין משום ממון שחמסו או שגזלו – אף על פי ששילמו צריכין תשובה, והרי הן פסולין עד שיודע שחזרו בהן מדרכן הרע".

הרי מפורש ברמב"ם שכדי לשוב ולהיות צדיק, צריך גם לשלם וגם לשוב בתשובה!

ונראה שיש לחלק בין 'צדיק' לעניין קידושין, לבין 'צדיק' לעניין עדות. והיינו שאדם שהרהר בתשובה, אף שעדיין לא השיב את הגזילה ואפילו לא התוודה עליה, כבר הוא נחשב צדיק בעיני המקום, ועל כן האשה מקודשת. אלא שלגבי בית הדין, אין לכך כל משמעות, ועליהם להתייחס אל האדם כרשע, כל עוד לא נעשו מעשים מוכיחים שיוציאו אותו מידי רשעותו. וכפי שבית דין מלקים וממיתים את מי שהתחייב מיתה ומלקות, ואינם מתחשבים כלל במה שאותו אדם עשה תשובה והתוודה.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!

[1] דברים ל א – ג.

[2] עשה ע"ג.

[3] א, א.

[4] מצוה ע"ג. עמ' פ"ח – פ"ט בתרגום הגאון מהר"י קאפח.

[5] בקרית ספר מצווה ט"ז תחילת הלכות תשובה.

[6] שס"ד אות א.

[7] ויקרא ה, ה.

[8] במדבר ה, ו.

[9] הלכות אישות ח, ד – ה.

[10] למהר"ם בן חביב. הראשון לציון השני. נפטר בשנת תנ"ו. סי' קכ"ג סעיף ב אות ח.

[11] י"ב, ד.