בפרשתנו מובא דינו של גזלן, שכיחש ונשבע לשקר:

"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם לִמְעֺל מַעַל בה', ואשמה הנפש ההִוא. וְהִתְוַדוּ את חטאתם אשר עשו, והשיב את אֲשָמוֹ בראשו וַחֲמִישִתוֹ יֺסֵף עליו, ונתן לאשר אָשַם לו[1]".

וכתב רש"י[2]:

"הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר, היא האמורה בפרשת ויקרא… ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה: האחד, כתוב 'והתודו', לומר שאינו חייב חומֶש ואשם על פי עדים, [אלא] עד שיודה בדבר, והשני – על גזל הגֵר שהוא ניתן לכהנים".

רש"י מסביר, שהמילה: 'והתודו', מלמדת שכדי שהגזלן יתחייב בחומש, כלומר: להוסיף ולשלם עוד רבע משווי הגזלה, וכן בנוסף בקרבן אשם, אין די בכך שהוא כיחש ונשבע לשקר, אלא שצריך שהגזלן יבוא לבית הדין ויודה בכך. אם הגזלן לא יודה, אף שיבואו עדים ויעידו שהגזלה היתה ברשותו בעת שנשבע לשקר, אין הגזלן מתחייב לא באשם ולא בחומש.

וכך הביא הרמב"ם להלכה[3], בתוספת ביאור:

"אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש, עד שיודה מעצמו. אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו – משלם הקרן [סכום הגזלה] בלבד על פי עדים ואינו משלם את החומש, שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים, ואינו מביא אותן אלא על פי עצמו".

הרמב"ם מלמד אותנו, שהסיבה לכך שחיוב החומש והאשם מותנים בכך שהגזלן מתייצב בפני בית הדין ומודה בחטאו, היא שהם ניתנו לשם כפרה, ולכן מי שאמנם נכשל בגזל, אך שב מחטאו והתוודה על כך – זכאי שתהיה לו כפרה, אך מי שהחזיק ברשעו וצריך היה להביא עדים כדי להוכיח את רמאותו, אינו זכאי לכפרה.

לכאורה נראה, שדין זה הוא הלכה מקומית בדיני הגזלן. אך בהלכות תשובה מתבאר שפסוק זה מלמד אותנו על כל התורה כולה, וזו לשון הרמב"ם[4]:

"כל מצות שבתורה, בין עֲשֵה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא, שנאמר: 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו', זה וידוי דברים".

הרי שמהפסוק שלנו אנו לומדים שישנה מצווה להתוודות על כל חטא, מכל סוג שהוא. וממשיך הרמב"ם ומבאר:

"כיצד מתודין? אומר: אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי. וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח".

הרי לפנינו הבנה חדשה בפסוק: לא מדובר באדם שמודה בבית הדין על גזלתו ועל שקרו, אלא אדם שעבר עברות, והוא מתוודה בפני הקדוש ברוך הוא כחלק מתהליך התשובה שלו.

בספר המצוות[5], ביאר הרמב"ם שהמקור לפירוש חדש זה בפסוק, הוא במכילתא[6]:

"לפי שפסוק זה, כלומר: אָמְרוֹ יתעלה 'אשר חָטָא עליה[7]' נֶאֱמַר בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו והנזכרים עמו… לפיכך אמר כאן במכילתא שלא היינו למדים מפסוק זה אלא חיוב הוידוי למטמא מקדש, 'מנין אתה מרבה שאר כל המצוות? אמר: 'דבר אל בני ישראל והתודו' ".

המדרש עומד על כך שאנו מוצאים את חובת הוידוי בשני מקומות: הראשון, בפרשת ויקרא, שם מובאת רשימה של עבירות – אדם שנשבע לשקר שאינו יודע עדות לטובת חבירו, מטמא מקדש וקדשיו, ונשבע לשקר שבועה להרע או להיטיב [כלומר אדם שנשבע שיאכל היום ככר לחם ולבסוף לא אכל, או להיפך שנשבע שלא יאכל ועבר ואכל], ועל כולם נאמר:

"והיה כי יֶאְשַם לאחת מאלה, וְהִתְוַדָה אשר חָטָא עליה".

ומכאן שיש חובת וידוי על עברות אלו. בפסוק זה, אין הכוונה לאדם שמודה בבית הדין, שהרי טומאת מקדש ושבועה להרע או להיטיב אינם קשורים לעניינים שבין אדם לחבירו, אלא בהכרח הכוונה לוידוי שהוא חלק שתהליך של חרטה ותשובה. ממשיך המדרש ושואל: מניין לנו שיש חיוב להתוודות על כל שאר העברות? עונה המדרש, שזאת לימדה אותנו התורה כאשר הזכירה את הוידוי בפסוק שבפרשנו. הרי שאף שכאמור משמעותו הפשוטה של הפסוק היא הודאה בבית דין, אנו לומדים מכאן גם את מצוות הוידוי שמלווה את ענייני החזרה בתשובה.

על היות והוידוי חלק מתהליך של תשובה, חזר הרמב"ם גם בספר המצוות:

"הציווי שנצטוינו להודות בחטאים שחטאנו לפניו  יתעלה בדיבור – כשנשוב מהם".

ומדגיש הרמב"ם בהלכות תשובה[8]:

"כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר[9]: 'ומודה ועזב ירוחם' ".

אדם שנגע בשרץ מת, ורוצה להיטהר מטומאתו, צריך לטבול במקווה. אולם לשם כך עליו לעזוב תחילה את השרץ, ורק אחר כל לטבול במקווה. כך גם אדם שרוצה לשוב בתשובה על חטאיו, צריך קודם כל להחליט שהוא מתחרט על חטאיו ומשנה את דרכו, ורק אחר כך ורק אחר כך להתוודות.

הגאון הרב יעקב רוזנטל, אב"ד חיפה, בספרו משנת יעקב[10], העיר שלכאורה השוואת הרמב"ם את המתוודה ללא חרטה ועזיבת החטא, לטובל ושרץ בידו – אינה מובנת:

"וצריך עיון, דכיון דכתב [הרמב"ם][11] 'ומהי היא התשובה הוא שיעזוב החוטא ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד', ואם כן במתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי לא עשה עיקר מעשה התשובה כלל, ואיך זה דומה לטובל ושרץ, והרי הא אין כאן מעשה טבילה כלל, דכיון דלא גמר בלבו לעזוב – הרי אין מעשה תשובה כלל".

אדם שטבל עם שרץ ביד, הוא אמנם טבל, אלא שהטבילה לא הועילה, אבל אדם שהתוודה בלי להתחרט – כלל לא חזר בתשובה, ואם כן הרי שהוא דומה למי שכלל לא טבל!

הגאון מהר"י קאפח[12], התעורר אף הוא לקושיא זו, ותירץ לפי הבנה חדשה בכוונת הרמב"ם:

"התשובה היא הכשרת האדם ועיתודו לקראת הוידוי. ווידוי ללא טיהור מוקדם על ידי התשובה – הרי הוא חטא חדש, מפני שעושה עין של מעלה כאילו אינה רואה, והרי איפוא וידוי כזה טומאה חדשה, שרץ עתה בידו כשהוא בתוך המקוה כביכול, כשהוא בתוך הוידוי לכאורה".

הרמב"ם לא התכוון לומר, שהחטא הישן עליו היה הוידוי, הוא השרץ שאתו נעשתה הטבילה, שהרי אם כן צודקת קשייתו של הגר"י רוזנטל שוידוי ללא חרטה, דומה לטמא שכלל אינו טובל, אלא כוונת הרמב"ם היא שוידוי ללא חרטה הוא חטא חדש, של עזות פנים כלפי שמים, והרי הוא דומה לטמא שנכנס למקווה עם שרץ חדש ביד, שודאי שאיננו נהיה טהור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] במדבר ה, ה – ז.

[2] פס' ו.

[3] גזלה ואבדה ז, ח.

[4] תשובה א, א.

[5] עשה ע"ג. עמ' פ"ט במהדורת הגאון מהר"ח קאפח.

[6] ראה במהדורה הנ"ל הערה שכ"א.

[7] ויקרא ה, ה.

[8] ב, ג.

[9] משלי כ"ח, י"ג.

[10] על הסעיף הנ"ל.

[11] הרמב"ם בהלכות תשובה ב, ב.

[12] בהערות להלכות תשובה ז, ה הערה ט"ו.