בפרשתנו, אנו נפגשים לראשונה באברהם אבינו. התורה אינה מספרת עליו כמעט שום דבר, אלא מסתפקת בעיקר ב'בניית תעודת הזהות שלו':

"ואלה תולדות תרח, תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן… ויקח אברם ונחור להם נשים, שם אשת אברם שרי… ותהי שרי עקרה אין לה ולד[1]".

אברהם הוא בן של תרח, לאשתו קוראים שרי, ואין להם ילדים.

לאחר מכן מובא סיפור אחד:

"ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם[2]".

כאן מסתיים הידע שלנו על אברהם אבינו. איננו יודעים אם אברהם עושה את הטוב בעיני ה' אם לאו, וכן איננו יודעים מדוע תרח יוצא מאור כשדים.

לפני כן, מספרת התורה עובדה נוספת, שלא מובן מה היא תורמת בהיכרות שלנו עם אברהם:

"וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים[3]".

חכמינו בבראשית רבה[4], הסירו את הערפל שסביב תחילת חייו של אברהם אבינו, וכך מבואר שם [בתרגום חפשי לעברית]:

תרח מוכר פסלים היה. יום אחד יצא מחוץ לעיר, והשאיר את אברהם למכור בחנות במקומו. כשהיה מישהו מגיע לקנות, היה אברהם שואל אותו בן כמה אתה. הלקוח היה משיב שהוא בן חמישים או ששים. אברהם היה עונה לו 'אוי ואבוי לך, שאדם בגילך מתפלל לפסל שנבנה אתמול'. והיה הלקוח מתבייש והולך.

הגיעה לשם אשה, שהביאה קערת סולת להקריב לפני הפסלים. לקח אברהם מקל גדול ושבר את כל הפסלים, והניח את המקל בידו של הפסל הגדול. כשחזר תרח ושאל מי עשה זאת, סיפר לו אברהם שהפסלים התווכחו מי יהיה הראשון שיאכל, ובא הפסל הגדול ושבר את כולם. אמר לו תרח, למה את לועג לי, הרי הפסלים אינם יודעים כלום. אמר לו אברהם: ישמעו אזנך מה שפיך מדבר.

הלך תרח ומסר את אברהם לנמרוד. אמר נמרוד לאברהם: נעבוד את האש. אמר לו אברהם: נעבוד את המים שמכבים את האש. הסכים נמרוד לעבוד את המים. אמר לו אברהם נעבוד את העננים שמהם יורדים המים, נעבוד את הרוח שמעיפה את העננים, נעבוד את עצמינו שאנו יכולים לסבול את הרוח. אמר לו נמרוד: אתה סתם מדבר. אני משתחווה לאש. אזרוק אותך לאש, ונראה אם מי שאתה משתחווה לו יציל אותך.

עמד שם הרן וחשב: אם אברהם ינצח אלך אחריו, ואם נמרוד ינצח אלך אחריו. זרקו את אברהם לכבשן האש וניצל. אחר כך שאלו את הרן במי הוא תומך, והוא ענה שהוא תומך באברהם, זרקו אותו לכבשן האש ומת. וזה מה שכתוב: 'וימת הרן על פני תרח'.

מדרש זה חושף בפנינו את תקופת הצמיחה והמאבקים שעבר אברהם אבינו, לפני שה' מתגלה אליו בתחילה הפרשה הבאה, כפי שהיא רמוזה בקצרה בפסוקים המסיימים את הפרשה.

וכך תיאר הרמב"ם[5] את תחילת דרכו של אברהם:

"כיון שנגמל איתן זה[6] התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן. והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל[7] הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה הטפשים, ואביו ואמו וכל העם עובדין עבודה זרה, והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם[8] אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שֶכָּל העולם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס, ויצא לחרן".

וכאן יש לשאול: מדוע כל המידע הזה על חיפוש האמת והמלחמה עליה, שניהל אברהם אבינו במסירות נפש גדולה כל כך, לא מוזכר בכלל בפסוקי התורה, אלא לכל היותר נרמז במילים ספורות? שאלה זו מתעצמת עוד יותר, כאשר אנו נזכרים שבתחילת הפרשה, כאשר התורה הכירה לנו את נח, הוזכר שנח היה צדיק שמצא חן בעיני ה', ורק אחר כך מסופר שה' פנה אליו!

המהר"ל מפראג, בספרו 'נצח ישראל'[9], ראה כאן יסוד גדול:

"אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה[10]: 'ואעשה אותך לגוי גדול', וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט".

המהר"ל מסביר שישנו הבדל מהותי בין הבחירה בנח, לבין הבחירה באברהם:

הבחירה בנח, היא בחירה בצדיק פרטי. לא נהיית כאן אומה חדשה. נח היה צדיק, ולכן נבחר להינצל מהמבול. אך לעומת זאת, הבחירה באברהם אינה באברהם הצדיק הפרטי. אברהם אבינו לא נבחר בגלל מעשיו הטובים, אלא כיון שהוא אבי האומה ישראלית, והבחירה באומה הישראלית, איננה מותנית במעשים שלנו.

וכך ביאר רבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל[11]:

"המהר"ל מברר את ההבחנה בין ישראל לעמים. גם בין הגויים ישנם אישים יחידים נעלים, אמנם כל זה קדושת הפרט. ועניינם המיוחד של ישראל הוא קדושת הכלל במובן הציבורי".

אנחנו מכירים בגויים שעשו מעשים נעלים, 'חסידי אומות העולם' שיש לנו הרבה מאד הכרת הטוב אליהם. אנשי מופת כמו אוסקר שינדלר וראול ולנברג שמסרו את נפשם על הצלת יהודים. אך אלו אנשים פרטיים. צדיקות פרטית, היא דבר שגם יכול להשתנות. המיוחד בעם ישראל הוא קדושת הכלל. לא צדיק אחד מיוחד, אלא עם קדוש.

נח שייך למושגים של אומות העולם, הוא צדיק פרטי שזכה לשכר שלו. הוא היה צדיק, ולכן ה' דיבר אתו והציל אותו מהמבול. לעומת זאת, אברהם אבינו הוא התחלה של מושג חדש – עם ישראל. כאן הדגש לא יהיה על הצדיקות הפרטית אברהם, כיון שלא זה הנושא. הבחירה באברהם היא בחירה אלוקית בעם ישראל, ובאברהם כאבי האומה. וכך נוכל לראות גם בסדר הפסוקים בספר נחמיה[12]:

"אתה הוא ה' האלקים אשר בחרת באברם, והוצאתו מאור כשדים, ושמת שמו אברהם. ומצאת את לבבו נאמן לפניך'.

[1] בראשית י"א כ"ו – כ"ז.

[2] פס' כ"ט.

[3] פס' כ"ח.

[4] פרשה ל"ח סימן י"ג.

[5] הלכות עבודה זרה א, ג.

[6] איתן זה – כינוי לאברהם אבינו.

[7] בעבר אנשים חשבו שיש גלגל שמחזיק את הכוכבים.

[8] הגאון מהר"י קאפח כתב שמילה זו מקורה בערבית, ואין לה שום משמעות.

[9] פרק י"א.

[10] בבראשית י"ב , ב: 'ואעשך לגוי גדול'.

[11] שיחות הרב צבי יהודה עם ישראל עמ' 75.

[12] ט, ז- ח.