מקובל בתפוצות ישראל לשתות ארבע כוסות בליל הסדר, על סדר ההגדה, ולבסוף למזוג כוס חמישית, שקוראים לה כוס של אליהו, שאותה איננו שותים. מה מקורו של מנהג זה? 

את הלכות ליל הסדר, אנו לומדים בפרק העשירי והאחרון במסכת פסחים. במשניות שם, אנו לומדים על מצוות חכמים לשתות ארבע כוסות בלבד:

במשנה א: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין".

ובמשנה ז: "רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר". 

בגמרא בדף קי"ח, א מובאת ברייתא, שמוסיפה על אמירת ההלל שמוזכרת במשנה, אמירת פרק תהילים נוסף, מזמור קי"ח, שנקרא 'הלל הגדול':

"תנו רבנן: רביעי גומר עליו את ההלל, ואומר הלל הגדול, דברי רבי טרפון". 

זוהי לשון הגמרא שלפנינו, והיא נקבעה כך, כיון שרש"י [כאן] ותוס' [קי"ז, ב] כתבו שכך יש לגרוס. אמנם, היתה גם גרסה אחרת: בפירוש רבינו חננאל, שקדם לרש"י, מובאת הברייתא בלשון זו:

"ת"ר חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי רבי טרפון". 

וכן היא גם גרסת הרי"ף (בדף כ"ו מדפי הרי"ף). הרי שלגרסה קדומה זו, דעת רבי טרפון שישנה כוס חמישית! וכאן יש מקום לשאול: האם התנא של המשנה חולק על רבי טרפון? האם ישנם פוסקים שהביאו להלכה שיטה זו?

בעל במאור, בהשגותיו על הרי"ף שם, הביא תשובה של רב האי גאון: לעניין משתיא דכוס חמישי לא משכחן בגמרא דאסור, ודאי מיכל קאמרינן אין מפטירין אחר מצה אפיקומן… אבל משתיא מנהגא הוא ירושת בנים מאבות". ובעברית: לעניין שתיית כוס חמישית, לא מצאנו בגמרא שאסור, ודאי לגבי אכילה אמרו בגמרא שאין מפטירין אחר מצה אפיקומן, אבל לשתות [כוס חמישית] מנהג הוא ירושת בנים מאבות. 

רב האי גאון מעיד שמנהגם היה לשתות חמש כוסות בליל הסדר. בעל המאור עצמו נקט שתנא של המשנה חולק על רבי טרפון, והלכה כמותו, ולכן בליל הסדר שותים רק ארבע כוסות. אלא שהוסיף בעל המאור שאין למנוע לשתות כוס חמישית ממי שמעוניין בכך. 

הראב"ד חיבר השגות על השגותיו של בעל המאור הנקראות 'כתוב שַם'. בהשגה על דברי המאור האלו, ביאר הראב"ד שארבעת הכוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה, והכוס החמישית היא כנגד 'והבאתי', ומצווה לשתותה, אלא שיש להקפיד לעשות כרבי טרפון ולשתותה אלא אמירת הלל הגדול. משמעות דברי הראב"ד היא, שאמנם צריך לשתות חמש כוסות, אבל אין הכוס החמישית חובה כארבעת הראשונות. 

הרמב"ן חיבר אף הוא השגות על בעל המאור, והן נקראות מלחמת ה'. הרמב"ן מבאר שם שהכוס החמישי היא רשות, ומי שרוצה לשתות אותה, צריך לקרוא קודם את ההלל הגדול. לדעת הרמב"ן זו דעת רב האי גאון באמת.

התוס' והרא"ש הביאו את דעת רבינו יוסף טוב עלם. רבינו יוסף טוב עלם היה מחכמי צרפת בדור שלפני רש"י. דעתו היתה שמי שמחמת חולשתו רוצה לשתות כוס נוספת, יכול לשתות כוס חמישית על הלל הגדול, ושיטה זו מתאימה לדעת הרמב"ן שהכוס החמישית רשות. אמנם הרא"ש מסיים שהמנהג הוא שלא לשתות יין אחר ארבעת הכוסות, על פי מה שאמרו שאין לאכול אחר האפיקומן. 

ומה היא שיטת הרמב"ם? בהלכות חמץ ומצה (ח, י) כתב הרמב"ם: 

"מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר והיא יהללוך ה' כל מעשיך וכו', ומברך בורא פרי הגפן ואינו טועם אחר כך כלום כל הלילה חוץ מן המים, ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול והוא מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל, וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות".

הרמב"ם כתב שמוזגים את הכוס החמישי, ואין חובה לשתות אותו. הר"ן בפירושו על רי"ף כתב שנראה שדעת הרמב"ם היא ששתיית הכוס החמישית היא מצווה מן המובחר. 

ולסיכום: שיטת רב האי גאון והרמב"ן – כוס חמישית היא רשות, והרוצה ישתה אחר הלל הגדול.

רבינו יוסף טוב עלם – אדם חלש רשאי לשתות, ויאמר קודם את הלל הגדול. 

שיטת הרמב"ם לפי הר"ן – מצווה מן המובחר לשתות.

שיטת בעל המאור – לא צריך לשתות, אך אין בכך איסור. 

שיטת הראב"ד – מצווה לשתות, אבל זו פחות חובה מארבע  הראשונות.

שיטת הרא"ש – נוהגים שלא לשתות יין אחר הכוס הרביעית.

השולחן ערוך (תפ"א, א) לא הזכיר כלל שישנה כוס חמישית, אלא כתב רק: 'אחר ארבע כוסות אינו רשאי לשתות יין אלא מים'. וביאר בכף החיים (אות ו) שהשו"ע חשש לדעות שאסור לשתות כוס חמישית. הרמ"א בהגהותיו הביא את דעת רבינו יוסף טוב עלם: "ומי שהוא איסטניס או תאב הרבה לשתות, יכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול". 

המנהג המקובל היום, הוא למזוג את הכוס החמישית ולא לשתות אותה, וקוראים לה כוס של אליהו הנביא. בספר טעמי המנהגים הביא לכך שני נימוקים:

הגר"א – כיון שלא נפסקה הלכה בין התנא של המשנה לבין רבי טרפון אם לשתות כוס חמישית או לא, אנו מוזגים את הכוס מספק ולא שותים אותו, וקוראים לכוס 'כוס של אליהו', כיון שכשיבוא אליהו יתבררו כל הספקות, וגם הספק הזה.

הספר תולדות אסתר – ארבעת הכוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה, והכוס החמישית היא כנגד 'והבאתי אתכם אל הארץ'. וכיון שגאולה עדיין לא התקיימה אלא רק באופן זמני, איננו שותים את הכוס, אלא קוראים לה על שם אליהו הנביא, כדי לרמוז על הגאולה, שבה נקבל את הארץ ממש.

על דרך כתב גם בתורה תמימה (שמות ו הערה ה): 

"ומה שלא תקנו כוס הודאה לעניין והבאתי אתכם אל הארץ, דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה, שהרי כמו כן תקנו לעניין ולקחתי אתכם לי לעם שהוא גם כן אינו מענין הגאולה יש לומר פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה. ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזיכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ במהרה בימינו".

המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק ס"ה) ביאר שארבעת הלשונות הראשונים הם כנגד הגאולה עצמה, ואילו הכוס החמישית היא כנגד מה שהקדוש ברוך מקיים את העולם וממציא מזון לכולם. המהר"ל מסביר שמה הקדוש ברוך הוא זן את כל הבריות זו מדרגה גבוה יותר מהחסד שהיה בגאולה, וכיון שזו מדרגה גבוה, איננו מחויבים בה. 

באופן דומה, כתב גם הנצי"ב בפירושו העמק דבר (שמות פרק ו פס' ו -ז): ארבעת הכוסות מסמלות ארבע 'עליות' במצבו של העם: שהפסיקו להיות עבדים, שהמצרים החלו לנהוג בהם בכבוד, שנהיו בני חורין מממשלת פרעה, שנהיו עם ה'. הכוס החמישית היא כנגד דבקות בה', שזו מדרגה שמיועדת ליחידי סגולה, ואין הכל חייבים להגיע אליה, ולכן הכוס החמישית היא רשות.

בדומה לספר תולדות אסתר, גם הגאון הרב שלמה גורן, בספרו תורת השבת והמועד (עמ' 145 – 154), קשר בין לשונות הגאולה לכוס החמישית, וביאר כך: ארבעת הכוסות הראשונים, הן כנגד הגאולה שהיא נעשתה על ידי הקדוש ברוך הוא, ואילו הכוס החמישית שהיא כנגד הכניסה לארץ, נעשית במצווה ובחובה גם על ידינו, ולכן חכמינו לא חייבו בכוס זו. לאור הבנה זו, הסיק הגר"ש גורן, שהיום שאנו מאמינים שאנחנו נמצאים בתהליך של גאולה, היה מן הראוי להתחיל לשתות את הכוס החמישית. ונסיים בעדותו של הגאון מהר"י קאפח זצ"ל שמנהגו ומנהג סבו היה לשתות את הכוס החמישי, וטעמם שהיא כנגד הלשון החמישית, ולדעת הרמב"ם אין איסור לשתות אותה. אמנם, מנהגם של הרב קאפח אינו משקף את מנהג כלל יהודי תימן, לפי עדותו של המהרי"ץ בשלחן ערוך המקוצר, שאינם נוהגים אפילו למזוג את הכוס החמישי.