התורה אינה מספרת לנו מה היה הרקע לצמיחת דמותו של אברהם אבינו: לאיזו תרבות הוא נולד, מה היו דרכיהם של בני האדם באותם הימים, אמונותיהם ושיחם.

הרמב"ם, בספרו מורה הנבוכים[1], משלים לנו את אותו הרקע באמצעות מובאות מספרים שנתחברו באותה תקופה, והגיעו לידיו מתורגמים לערבית. וכך הם דבריו[2]:

"ידוע אברהם אבינו עליו השלום גדל באומת ה'צאבה', ושיטתם שאין שַם אלוה כי אם הכוכבים, וכאשר אודיעך בפרק זה ספריהם המצויים עתה בידינו אשר תורגמו ללשון הערבי, ודברי ימיהם העתיקים… יתבאר לך מהם אמרם בפירוש כי הכוכבים הם האלוה, ושהשמש היא האלוה הגדול, וכך אמרו גם יתר שבעת הכוכבים[3] אלוהות, אלא ששני המאורות יותר גדולים".

וממשיך הרמב"ם ומתאר[4]:

"ועל פי אותם ההשקפות של ה'צאבה' העמידו את הצלמים לכוכבים, צלמי הזהב לשמש וצלמי הכסף לירח, וחלקו את המתכות והאקלימים לכוכבים, ואמרו אקלים פלוני אלוהו הכוכב הפלוני, ובנו ההיכלות והעמידו בהם הצלמים, ודימו כי כוחות הכוכבים שופעים על אותם הצלמים, ואז ידברו אותם הצלמים ויבינו וישכילו וינבאו את בני אדם".

העמדת האמונה של אותם אנשים על יסודות תנועת הכוכבים והכוחות הנשפעים מהם לפי דמיונם, הביאו לידי היווצרותה של תרבות הנוהה אחרי עניינים של מסטיקה:

"ונוצרו להם השקפות, ונעשה מהם מעונן ומנחש וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים".

וכן הביאה אותם אמונתם לידי עבודות פולחן משונות, אשר לאדם בן דורנו קשה אפילו לקרוא אותם[5]:

"ואתה מוצא אותם מזכירים בספריהם… שהם מקריבים לשמש אלוהיהם הגדול שבע חיפושיות ושבעה עכברים ושבעה עטלפים".

כדי לחזק ולבסס את עבודת הצלמים, וליצור בלוח השנה ימים מיוחדים, נתחברו גם אגדות-עם אשר רווחו בקרב ההמון[6]:

"ובאותו הספר סופר על אחד מנביאי עבודה זרה שהיה שמו תמוז, קרא למלך לעבוד שבעת הכוכבים ושנים עשר המזלות, והרגו אותו המלך במיתה משונה. ואמר כי בליל מותו נתקבצו כל הצלמים מקצווי תבל אל ההיכל אשר בבבל אלא צלם הזהב הגדול שהוא צלם השמש, והיה אותו הצלם עומד בין השמים והארץ, ונייצב באמצע ההיכל וכל הצלמים סביבו, והחל לקונן על תמוז ולתאר מה שארע לו, וכל הצלמים בוכים ונדים כל הלילה. וכאשר האיר הבוקר עפו הצלמים וחזרו להיכליהם בקצווי התבל, ונעשה זה נוהג תמידי ביום ראשון מחודש תמוז נדים ובוכים על תמוז".

אברהם אבינו, אשר נולד לתוך אותה חשכת-בערות אלילית ופרימיטיבית, החל להזריח בעולם את אור האמונה בה'. הניסיון להפגיש אנשים עם השקפה שכל כך שונה משלהם, ושדורשת מהם לשנות כל צורת החשיבה שלהם וענייני האמונה והעבודה, יוצרת באופן טבעי התנגדות קשה, וכך מתאר זאת הרמב"ם[7]:

"ואין ספק אצלי שהוא עליו השלום כאשר חלק על שיטת כל בני אדם, היו מקללים ומבזים אותו ומזלזלים בו אותם התועים. וכיון שסבל את כל זה בשל אמונתו בה' יתעלה והעדיף את האמת על כבודו, נאמר לו[8]: 'ואברכה מברכיך ומקללך אָאֺר, ונברכו בך כל משפחות האדמה' ".

את קולות ההד לפעלו של אברהם אבינו בקרב אנשי דורו בסביבת מגוריו, אנו פוגשים בדרך רמז בפסוק שמתאר את היציאה של אברהם אבינו מבית אביו:

"ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רָכָשו, ואת הנפש אשר עשו בחרן, ויצאו ללכת ארצה כנען[9]".

למי הכוונה: 'הנפש אשר עשו בחרן'? הביא הרמב"ם בספר המצוות[10]:

"ולשון ספרי: 'ואהבת את ה' ' – אַהֲבֵהוּ על הבריות כאברהם אביך, שנאמר: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'. כלומר: כמו שהיה אברהם, לפי שהיה אוהב – כמו שהעיד הכתוב[11]: 'זרע אברהם אוהבי' – קורא בעוצם השׂגתו את בני האדם לאמונה מרוב אהבתו".

אברהם אבינו, שחמוש במטען עצום של אהבת ה', עוסק בהפצת האמונה בה'. וכך אנו מוצאים בגמרא במסכת סנהדרין[12]:

"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים תוהו, ושני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח".

ופירש שם רש"י, כי הביטוי למעבר משנות התוהו לשנות התורה, הוא הפסוק שלנו: 'הנפש אשר עשו בחרן'. וכך ביאר מרן ראש הישיבה והרב הראשי לישראל, הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, כפי שמופיעה ברשימות שלי:

"אלפיים שנות תורה התחילו מאברהם אבינו, אחר אלפיים שנות תוהו. תוהו זה לא שהיו נרדמים וחושך ואפילה, היה שמח[13]. אלפיים שנות תוהו עד שהתחילו שנות תורה. מ'הנפש אשר עשו בחרן', אז היה התחלה של תורה. תורה יוצרת נפש".

התורה מכנה את תלמידיו של אברהם אבינו: 'הנפש אשר עשו', כדי ללמד אותנו שהתורה יוצרת נפש. התורה בונה את האישיות שלנו. הופכת אותנו מאנשים אליליים קטנים, רודפי אגדות ומסטיקה, לאנשים גדולים רודפי אמונה צדקה וחסד.

הרב משה צבי נריה זצ"ל, בספרו 'על משכנות הרועים'[14], העלה רעיון מרתק, לפיו אשה אחת מאותן 'נפש אשר עשו', מכירה לנו התורה בהמשך. בפרשת וישלח התורה מקדישה פסוק שלם למותה של אשה בלתי מוכרת, דבורה מינקת רבקה. התורה מספרת שמותהּ של אותה ישישה, המינקת של סבתא רבקה, הסב צער גדול ליעקב ובניו. דבר זה אומר דורשני: וכי ממתי מצטערים כל כך על פרידה מהמינקת של סבתא?! אלא בהכרח היתה לדבורה משמעות מיוחדת מאד עבור בית יעקב:

"היו שם [בחרן] כאלה אשר אמנם התקרבו מאד לאברהם ולהדרכתו, אבל לעזוב הכל וללכת לאי שם לא ברור – לזה עדיין לא היו מוכנים. אכן המשיכו במקומם בדרך שהדריך אותם אברהם אבינו לעשות צדקה ומשפט ולגמול חסד לכל. ומתוך אחת המשפחות האלה עלתה כפורחת זאת דבורה האצילה שהגיעה לבית בתואל כמינקת לרבקה".

[1] ג, כ"ט.

[2] עמ' של"ט במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[3] כוכבי הלכת.

[4] עמ' שמ"א.

[5] עמ' שמ"ב.

[6] עמ' שמ"ג.

[7] עמ' ש"מ.

[8] בראשית י"ב, ג.

[9] פסוק ה.

[10] עשה ג. עמ' נ"ה במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[11] ישעיהו מ"א, ח.

[12] צ"ז, א.

[13] הרב הסביר ש'תוהו' זה לא שהיו עייפים ונרדמים, תוהו זה 11 אנשים שרצים אחרי כדור…

[14] עמ' 10.