כתב הרמב"ם בהלכות מלכים[1]:

"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל ועל הדינין… הוסיף לנח אבר מן החי, שנאמר[2]: 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו' – נמצאו שבע מצוות".

הרמב"ם כותב, שאבר מן החי היא המצווה השביעית של בני נח, ולא נאמרה לאדם הראשון. את הסיבה לכך שאבר מן החי לא נאסר לאדם הראשון, אנו לומדים בגמרא במסכת סנהדרין[3]:

"אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב[4]: 'לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ' – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר[5]: 'כירק עשב נתתי לכם את כל' ".

ההיתר לאכול בשר התחדש רק לאחר המבול, ולכן כאן היה המקום לאסור אבר מן החי. גם לאחר מתן תורה, ניתן איסור אבר מן החי לעם ישראל, וכפי שהביא הרמב"ם בספר המצוות[6]:

"האזהרה שהוזהרנו מלאכול אבר מן החי, והוא שנחתוך ממנו אבר כשהוא חי ונאכל מאותו האבר כברייתו כזית".

בטעם האיסור, כתב הרמב"ם במורה נבוכים[7]:

"וטעם אבר מן החי מפני שהוא מקנה אכזריות".

ועל דרך זו כתב גם בספר החינוך[8]:

"משרשי המצוה כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות שהיא מדה מגונה ביותר, ובאמת שאין אכזריות בעולם גדול ממי שיחתוך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו. וכבר כתבתי כמה פעמים התועלת הגדול לנו בקנותנו המדות הטובות ונתרחק מן הרעות, כי הטוב ידבק בטוב, והא-ל הטוב חפץ להטיב ולכן יצוה עמו לבחור בטוב, זהו דרכי ברוב המצוות על צד הפשט".

ועוד הוסיף הרמב"ם[9]:

"וכך גם היו עושים לעבודה זרה, כלומר: שהיו חותכים מן הבהמה אבר מיוחד ונאכל".

הרי שאיסור אבר מן החי נועד למנוע אותנו מאכזריות, ולהרחיק אותנו ממנהגיהם של עובדי עבודה זרה.

כאמור, איסור אבר החי משותף בין ישראל לעמים, אך בפרטי הדינים יש הבדל בין הדין שלנו לדין שלהם. מה הדין כאשר הבהמה כבר נשחטה, אבל עדיין היא מפרכסת? בדין של עם ישראל  כתב הרמב"ם בהלכות שחיטה[10]:

"ואסור לאכול מן השחוטה כל זמן שהיא מפרכסת, והאוכל ממנה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'לא תאכלו על הדם[11]' ואינו לוקה. ומותר לחתוך ממנה אחר שחיטה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה ומניחו עד שתמות ואחר כך יאכלנו".

הרי שלנו מותר לחתוך אבר ממפרכסת, ולאכול אותו לאחר שהבהמה תחדל מלפרכס. לעומת זאת, בבני נח הדין ברמב"ם[12] הוא:

"השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין [הקנה והושט], כל זמן שהיא מפרכסת – אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי".

לבני נח איסור אבר מן החי נאמר גם במפרכסת, ולכן אבר שנחתך מהבהמה בהיותה מפרכסת אינו חוזר ונהיה מותר אפילו לאחר מות הבהמה. המהרש"ל בחיבורו ים של שלמה[13], ביאר שדין בן נח במפרכסת, נאמר רק בבהמה ששייכת לבן נח, שכיון שלא נצטוו בשחיטה, הרי שהשחיטה איננה מתירה להם את הבהמה, אלא רק מותה של הבהמה:

"מאחר שהוא לא נצטווה על השחיטה, אם כן בבהמה שלו לא הותרה לו בשחיטה, אלא במתה ממש".

מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בספרו עץ הדר, ביאר את הדין בבן נח באופן אחר. המנחת חינוך[14] הביא את דברי הרמב"ם[15] שכתב:

"וכן חייב [בן נח] על אבר מן החי, ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד".

כלומר, רק בישראל נאמר שאכילה בכזית, אבל גוי מתחייב גם על אכילת איסור של פחות מכזית. בתשובת הרא"ש[16] מבואר שגיל הגדלות הוא אחד מהשיעורים של התורה, כמו הכזית.

ומכאן לומד המנחת חינוך:

"אם כן נראה דהשיעור של קטן גבי בן נח אינו תלוי בשנים ולא בשערות רק תלוי בבן דעת, אם רואין שיש בו דעת חייב בעונשין ואם לאו פטור".

כמו שבבן נח לא נאֱמר ששיעור האכילה הוא כזית, גם לא נאמר בו שההגדרה של גדול וקטן תלויה בשנים – גיל 12 לבת וגיל 13 לבן – אלא הגדרת הגדלות בבן נח תלויה בהתפתחות השכלית בלבד. ומכאן מסיק מרן הרב[17]:

"והיינו שאצל ישראל הגבילה התורה העניין בין איסור להיתר, ואצל בן נח ההגבלה תלויה בטבע".

וביתר ביאור בהמשך דבריו[18]:

"דבאיסורי בן נח אין הפרטים דומים לשל ישראל, ודקדוקי המצות אצלם הם תמיד על האופן היותר מוחשי, כמו מפרכסת דאסורה להם שאין החוש מכיר שמתה עד שתצא נפשה".

לעם ישראל ניתנו הלכות שמגדירות את כל הדינים: אכילה בכזית, גדלות החל מגיל מסוים. ובהתאמה – גם הדין הוא ששחיטה מפקיעה את איסור אבר החי, למרות שהבהמה עוד מפרכסת. ואילו לבני נח לא ניתנו שיעורים, אלא עליהם לפעול בהתאם למציאות המוחשית הנראית לעיניהם. ולכן בן נח נענש גם אם אכל פחות מכזית אבר מן החי, הגדלות אצלו מוגדרת רק לפי ההתפתחות השכלית, ואיסור אבן מן החי נפקע רק כאשר כבר רואים בבירור שהבהמה מתה.

[1] ט, א.

[2] בראשית ט, ד.

[3] נ"ט, ב.

[4] בראשית א, כ"ט – ל.

[5] שם ט, ג.

[6] ל"ת קפ"ב. עמ' רנ"ז במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[7] ג, מ"ה. עמ' שצ"ב במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[8] מצווה תנ"ב.

[9] שם.

[10] א, ב.

[11] ויקרא י"ט, כ"ו.

[12] בהלכות מלכים שם הלכה י"ב.

[13] חולין פרק ב סימן י"ז.

[14] מצווה כ"ו אות (ה) [ט"ו].

[15] שם הלכה י.

[16] כלל ט"ז אות א.

[17] עץ הדר השלם עמ' כ"ב.

[18] שם עמ' קע"ח.