איסור מניית בני ישראל

מנשה צימרמן

| י"ז אדר א' תשפ"ב |

פרשת כי תשא

פרשת השבוע פותחת בציווי למנות את בני ישראל על ידי מחצית השקל: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם. וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, יב).

פרשנים רבים עסקו בשאלה מדוע היה צורך בנתינת כסף על מנת למנוע נגף מבני ישראל? מהו הנגף המדובר, ומניין נוצר החשש ממנו?

הפירוש המפורסם הוא שיש איסור למנות את בני ישראל, ואם מונים יש חשש לנגף.

האיסור למנות את בני ישראל מפורש בגמרא במסכת יומא[1]. הגמרא שם מסבירה את האופן שבו בחרו הכהנים מי יעבוד בעבודות בית המקדש. כחלק מתהליך הבחירה היה צורך למנות את הכהנים, ודבר זה נעשה על ידי ספירת אצבעות הכהנים משום האיסור למנות בני אדם. הרמב"ם[2] פסק דין זה להלכה:

"ולמה מונין המניין שהסכימו עליו, על האצבעות שהוציאו, ולא היה מונה על האנשים עצמן? לפי שאסור למנות את ישראל אלא על ידי דבר אחר, שנאמר 'ויפקדם בטלאים[3]'".

מה סיבת האיסור למנות את בני ישראל?

רש"י בתחילת הפרשה[4] ביאר שעין הרע שולטת בדבר שבמניין ובגלל המניין עלולה להיות מגפה (=נגף). לפי רש"י האיסור למנות את בני ישראל מקורו בחשש לפגיעה של עין הרע.

ננסה לעיין בדברי הרמב"ם ולראות כיצד למד הוא את האיסור למנות את בני ישראל, ואם יקבל את הפירוש הקושר את האיסור לעין הרע.

עין הרע ופילוסופיה

בכמה מקומות הרמב"ם שולל את החששות מנזקים העלולים להיגרם מדברים שאין להם הסבר שכלי[5]. הרמב"ם יוצא בחריפות נגד קיומם של שדים ומזיקין, קמעות, לחשים, כשפים ועוד. נצטט מקור אחד[6]:

"ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים בטליסמאות, אלא צוחקים מהם… והם דברים שזכו לפרסום רב אצל האומות… גזירת הכוכבים, והכישוף, והלחשים, והורדת הרוחניות, ושיחות הכוכבים, והשדים, והקסם, והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה הענינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם".

בכל המקומות שהרמב"ם שולל בהם את העניינים המיסטיים הוא אינו מדבר על עין הרע. לכן יש מקום לעיין מהי דעת הרמב"ם בנוגע לעין הרע.

באופן פשוט גם עין הרע פועלת בצורה מיסטית ולא מוסברת בשכל. ואולם למרבה הפלא, מצאנו אחד מהראשונים שנמנה על המחנה השכלתני של הרמב"ם שדווקא כן חשש מעין הרע. כך אנו מוצאים בדברי הרלב"ג[7]. הרלב"ג כותב שהאיסור למנות את בני ישראל הוא מטעם עין הרע: "והנה מצאנו שהמספר [– הספירה] סיבת הנגף… וידמה שיהיה זה העניין שב אל עין הרע". הרלב"ג ממשיך ומבאר בצורה מדעית שהנזק של עין הרע נוצר על ידי 'אדים' היוצאים מהעיניים של המסתכל[8].

האם הרמב"ם יקבל דברים אלו? הרמב"ם בתשובה לחכמי לוניל[9] כותב שההימנעות מעשיית דברים  העלולים לגרום לעין הרע היא רק מידת חסידות. לפי הבנה זו מובן מדוע השמיט הרמב"ם כמה דינים המופיעים בגמרא הנובעים מחשש עין הרע[10], שהרי לפי הרמב"ם עין הרע אינה סיבה לדין גמור אלא היא מידת חסידות בלבד. וכן כתב רבי מתתיה שטראשון[11]: "כך הוא דרכו של הרמב"ם להשמיט דברים שיוצאים מהיקש הטבעי ונוגעים לעין הרע ולרוח רעה ולשדים וכדומה"[12].

מדברי הרמב"ם עולה שהוא כן מקבל את האפשרות של היווצרות נזק מחמת עין הרע, ולכן יש מידת חסידות להימנע מכך, אלא שלא מדובר על איסור הלכתי. אם כן כיצד יסביר הרמב"ם את האיסור למנות את בני ישראל, שהרי לדעתו אין איסור גמור במעשים שיש בהם חשש לעין הרע?

טעם איסור המניין

רבי אברהם בן הרמב"ם[13] התייחס במפורש לשאלת האיסור למנות את בני ישראל וכך הוא כותב:

"כתוב בתורה 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם'. וכאשר צוה יתעלה למנותם במדבר עשה הכפרה על זה – 'ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם'. ובא בפרוש [– בגמרא[14]] שאיסור מניית ישראל שורשו במה שאמר יתעלה ליעקב אבינו על זרעו 'אשר לא יספר מרוב[15]'".

רבי אברהם בן הרמב"ם מקשר את האיסור למנות את בני ישראל למה שנאמר בהבטחת ה' ליעקב אבינו שזרעו יהיה רב עד כדי כך שלא יהיה אפשר למנותו. ואולם קשה לומר שכוונתו לבאר את טעם האיסור, שהרי הפסוק המדובר הוא ברכה לבני ישראל ואין בו שום מקור לאיסור. אם כן נראה שאין מדובר אלא באסמכתא בלבד, ואיסור המניין הוא איסור דרבנן[16].

לפי הבנה זו עדיין נותרנו עם השאלה – מדוע אסרו חכמים את מניין בני ישראל?

כתשובה לכך אפשר להביא את דברי רבנו בחיי:

"העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו [לפני הקב"ה], ואז יחול הנגף[17]".

המניין שבו סופרים כל אחד ואחד גורם להסתכלות מדוקדקת של הקב"ה על מעשיו של כל אחד, ודבר זה עלול לגרום לעונש[18].

אפשר לומר שמשום טעם זה ציווה הקב"ה את משה למנות את בני ישראל על ידי מחצית השקל. הקב"ה חפץ להיטיב לבני ישראל, ולכן הוא ציווה לערוך את המניין באופן שלא תהיה הסתכלות דקדקנית על כל אחד ואחד מבני ישראל. נתינת מחצית שקל מדגישה את העובדה שעם ישראל הם יחידה אחת שלמה, וכל אחד בפני עצמו הוא רק חצי. דרך זו של מניין נועדה לכך שהקב"ה יסתכל על עם ישראל בכללו וידונם לכף זכות.

 

[1] כב, ע"ב.

[2] הלכות תמידין ומוספין ד, ד. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה ליומא ב, א.

[3] שמואל א טו, ד.

[4] שמות ל, יב ד"ה "ולא יהיה בהם נגף".

[5] עיין: מורה נבוכים ג, לז, פירוש המשנה למסכת יומא ח, ד, למסכת עבודה זרה ד, ז ולכל פרק יא בהלכות עבודה זרה.

[6] פירוש המשניות למסכת עבודה זרה ד, ז.

[7] וכן כתב האברבנאל בשם הפילוסופים.

[8] ברמב"ן (דרשת ה' תמימה עמ' קסז במוסד הרב קוק) מופיע שמקור הדברים מהפילוסוף אריסטו.

[9] שו"ת הרמב"ם שצה, הובא במגיד משנה ומגדל עוז בהלכות שכנים ב, טז.

[10] השולחן ערוך (חושן משפט שעח, ד) פסק שאסור להביט בשדה של חברו כשיש בו הרבה תבואה. איסור זה הוא משום עין הרע. לעומתו השמיט הרמב"ם דין זה. דוגמה נוספת לכך אפשר לראות ברמב"ם הלכות גזילה ואבידה יג, יא שלא כתב שהאיסור שם הוא משום עין הרע כמו שהוזכר בגמרא.

[11] חידושי רבי מתתיה שטראשון על בבא בתרא (ב, ע"ב, ד"ה דאר"א).

[12] עיין אגרות משה אבן העזר ג, כו.

[13] שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן לד.

[14] יומא כב, ע"ב.

[15] בראשית לב, יג.

[16] כך כתב בחידושי ר' אברהם מן ההר שם בגמרא, וכן כתב הכלי חמדה (כי תשא) בדעת הרמב"ם. לפי הבנה זו, שאיסור המניין אינו מפורש בפסוק "אשר לא יספר מרוב" אלא הוא רק אסמכתא, אפשר להבין מדוע כתב הרמב"ם שמקור האיסור הוא בפסוק "ויפקדם בטלאים". זאת משום שבפסוק זה מפורש שלא מנו את בני האדם.

 

[17] שמות ל, יב.

[18] עיין עוד בתורה שלמה (מילואים א לכי תשא).

לקובץ המאמר