אחד מכלי המשכן, שאנו לומדים עליו בפרשה שלנו, הוא ארון הברית, אשר נועד להיות בתוך קודש הקדשים. כמו השולחן והמזבחות, אשר נשאו על ידי בדים,  גם לארון הברית היו בדים. אלא שלגבי בדי הארון היה ציווי מיוחד:

"בטבעֺת הארֺן יהיו הבדים לא יָסֻרוּ ממנו[1]".

את בדי הארון אסור להוציא מהטבעות שלהן. וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות[2]:

"האזהרה שהוזהרנו מלהוציא בדי הארון מתוך הטבעת… והעובר על לאו זה לוקה".

ובהלכות כלי המקדש[3] כתב הרמב"ם:

"כשנושאים אותו על הכתף נושאין פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים, ונזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות, שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות – לוקה".

וכוונתו, שאף שודאי שאין חיוב מלקות אם הבדים נשמטו בטעות, אך חובה על נושאי הארון להקפיד ולהיזהר שלא יגרם מצב שיביא להישמטות הבדים.

הרמב"ם לא מזכיר שישנו הבדל בין הזמן שהבדים אכן משמשים למשא, לבין הזמן שבו הארון נמצא במקומו בקדש בהקדשים. אלא שבפרשת במדבר, נראה לכאורה שיש הבדל. וכך מתארת התורה את הכנת המשכן ליציאה למסע:

"ובא אהרן ובניו בִּנְסֺעַ המחנה והורידו את פִָּרֺכֶת המסך וְכִסוּ בה את אָרֺן הָעֵדֻת. ונתנו עליו כסוי עור תחש, ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ושׂמו בדיו[4]".

התורה מתארת, כיצד אהרן ובניו הכינו את ארון הברית לכך שבני קהת יהיו יכולים לשאת אותו: ראשית, כיסו אותו בפרוכת שהיתה בין הקודש לקודש הקודשים. לאחר מכן הוסיפו עור תחש וכיסוי תכלת, ולבסוף שמו בדיו – דהיינו לכאורה: חיברו את בדיו בטבעות, כדי שבני קהת ישאו אותו על כתפיהם. הרי שכשהיה ארון הברית בקודש הקודשים – הבדים לא היו עליו! וכן העיר האבן עזרא[5]:

"ושמו בדיו – הנה יסירום עד שיכסו הארון. ויש אומרים 'ושמו בדיו' על כתפות הנושאים".

האבן עזרא כותב על דרך הפשט, שעל כל פנים בעת כיסוי הארון, היו הבדים מוּסַרים ממנו. אך מביא גם אפשרות שהמילים 'ושמו בדיו', משמעותם שבני אהרון היה מטעינים את ארון הברית על כתפי בני קהת – והיו שמים את בדי הארון על כפיהם של נושאיו.

התוס' ביומא[6], העירו שהפירוש זה אינו פשוט כל כך:

"ולבי מהסס, שהרי בני קהת לא היו שם עדיין עד לאחר שהיו מכניסין כל הכלים לנרתק שלהם כדכתיב 'ולא יבואו לראות כבלע את הקדש[7]' ".

התוס' ביומא מפקפקים באפשרות שהכהנים הטעינו את בני קהת, כיון שמהפסוק נראה שבני קהת לא היו נוכחים כלל בעת הכנת כלי המשכן לנשיאה.

התוס' עצמם, הציעו תירוץ מחודש מאד:

"דשמונה טבעות היו בארון. וכן מוכיח הפסוק, דכתיב[8]: 'ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתת על ארבע פעמותיו' דהיינו ארבע קרנותיו כדמתרגמינן 'זוויתֵיה' [כלומר בתרגום מוסבר ש'קרנות' פירושו הזוויות, הפינות] והדר כתיב [ = ואחר כך כתוב] 'ושתי טבעות על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית', [והצלעות משמעם קירות הארון ולא הזוויות], משמע דארבע טבעות היו על שתי צלעותיו לבד מאותם ד' שעל ד' פעמותיו, בד' טבעות מהם היו בדים קבועין לא יסורו, ובארבעה מהם שהיו למטה או למעלה מאותן טבעות היו משימין בדים בשעת סילוק המסעות לשאת את הארון בהם, והיינו הנך דכתב בהו 'ושמו בדיו' ".

התוס' מחדֵש, שלארון הברית היו שתי זוגות בדים: זוג אחת שהטבעות שלו היו מחוברות לזוויות הארון, ואותם היה אסור להסיר, ועוד זוג בדים נוסף, מעל או מתחת, שהיו משמשים למשא בני קהת, ואותם היו מסירים כאשר היו חונים ומכניסים את הארון לקודש הקודשים.

אך בפסוקים בפרשתנו נראה לא נראה כך, שהרי בפסוק שלפני האיסור להסיר את הבדים, נאמר:

'והבאת את הבדים בטבעות על צַלְעֺת הארֺן לשׂאת את הארֺן בהם".

הרי נראה שאותם בדים בהם נשאו את הארון, הם הבדים שאותם אסור להוציא מהטבעות שלהם, וכבר העירו על כך התוס' בעצמם.

הרמב"ן בפירושו לתורה[9], חידש משמעות אחרת למילים 'ושמו בדיו':

"והנכון כי 'ושמו' שיתקנו אותם להיות יוצאים לשאת אותו בהם, כי היו הטבעות רחבים ויאריכו הבדים בהם כרצונם ובלבד שלא יסורו ממנו".

הרמב"ן מבאר, שהבדים היו יכולים לזוז קדימה ואחורה מבלי לצאת מהטבעות, ועל כן לפני שנכנסו בני קהת, סידרו הכהנים את הבדים בצורה שמתאימה לנשיאה, ולכך התכוונה התורה במילים: 'ושמו בדיו'.

לעומת זאת, רבינו אברהם בן הרמב"ם העדיף להישאר עם פשט המילים 'ושמו בדיו' שמשמעותם שהחזירו את הבדים לטבעות, ואף להימנע מלחדש שהיה זוג בדים נוסף, ולכן כתב[10]:

"ובאשר מקרא זה סותר לְמה שאמר בספר במדבר על שעת המסע [ושמו בדיו] אשר מורה שהוסרו בשעת החניה והוחזרו בשעת המשא, הכריעו זכרונם לברכה בין שני המקראות: שהבדים היו מתפרקים מן הטבעת האחת ונשארים באחרת ובשעת המסע הוחזרו".

והיינו, שהאיסור הוא להסיר את הבד משתי הטבעות שלו, אך להסיר מטבעת אחת מותר, ועל כן בעת שהיה ארון הברית מונח במקומו, היו מסירים את הבדים מטבעת אחת, ומשיבים אותם למקומם לפני שהיו ממשיכים בדרך.

בספר החינוך כתב בטעם האיסור[11]:

"משרשי המצוה, לפי שהארון משכן התורה והיא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכלתינו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו, נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן".

ויש להעיר, שטעם זה אינו מתאים לפירוש התוס' ולפירוש רבי אברהם בן הרמב"ם, שהרי לפירושם כן היה צריך לסדר את הבדים לפני נשיאת הארון. הסבר נוסף, ראיתי בספר מכמני אשר[12] בשם הרב הראשי לישראל, הגרא"י אונטרמן זצ"ל: "גם התמכין דאורייתא צריכים להיות יהודים שהם דבוקים בארון הקודש שמקיימים בעצמן את דברי התורה הקדושה". הבדים – נושאי ארון הברית, תומכי לומדי התורה, אסור שיהיו מוסרים מהארון, אלא צריכים בעצמם להיות שייכים ומחוברים לשמירת התורה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] שמות כ"ה, ט"ו.

[2] לא תעשה פ"ו. עמ' רי"ב במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[3] ב, י"ג.

[4] במדבר ד, ה – ו.

[5] שם על פס' ו.

[6] ע"ב. ד"ה כתיב.

[7] שם פס' כ.

[8] שמות שם פס' י"ב.

[9] במדבר ד, ו.

[10] בפירושו לשמות כ"ה, ט"ו.

[11] מצווה צ"ו.

[12] הרב אשר רוזנבוים. עמוד פ.