בדמיך חיי

ש"י לוי

| ה' שבט תשפ"ב |

פרשת בא

בפרשתנו מסופר על אחד הרגעים המכוננים ביותר בתולדות עם-ישראל – על יציאת מצרים. המדרש בפרקי דרבי אליעזר כותב שעם-ישראל נעשה ראוי ליציאת מצרים בזכות שתי מצוות שקיים – ברית מילה וקורבן פסח. את הלימוד הזה לומד המדרש מהפסוק ביחזקאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". וזו לשון המדרש[1]:

ביום שיצאו ישראל ממצרים נִמולו כל העם מקטון ועד גדול, שנאמר "כי מולים היו"[2]. והיו ישראל לוקחין דם ברית מילה ונותנין על משקוף בתיהם דם ברית מילה ודם פסח ונתמלא רחמים על ישראל, שנאמר "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך"[3], בדמך לא כתיב אלא בדמיך. בשני דמים דם ברית מילה ודם פסח, "ואומר לך בדמיך חיי"[4], ר' אליעזר אומר וכי מה ראה הכתוב שני פעמים בדמיך חיי, אלא אמר הקדוש ברוך הוא בזכות דם ברית מילה ובזכות דם פסח נגאלו ממצרים.

על דברי המדרש יש לשאול: מדוע דווקא בזכות שתי המצוות האלו זכה עם-ישראל להיגאל ממצרים? האם רק בשל העובדה ששתי המצוות נעשו סמוך ליציאת מצרים, או שיש קשר עמוק יותר בין המצוות?

מסירות נפש לדבר ה'

אפשר להסביר ששתי המצוות הללו מבטאות מסירות נפש. במצוות קורבן פסח שחטו בני ישראל את השה, את אלוהיהם של המצרים, אף שהמצרים היו עלולים לפגוע בהם. בנוסף ציווה הקב"ה לקיים את קורבן פסח בפרהסיה ובפרסום, והדבר רק הגדיל את הסכנה. עם-ישראל נצטווה לקחת את השה מספר ימים לפני ההקרבה, כדי לעורר את תשומת לב המצרים שהם לוקחים את אלוהיהם. בנוסף הוא נצטווה לאכול את הקורבן בחבורות גדולות, ולשים את הדם על מזוזות הבית מבחוץ. חרף הסכנה הגדולה, קיים עם-ישראל את המצווה במסירות נפש על-פי ציווי ה'[5].

כמו-כן, במצוות ברית המילה יש ביטוי חזק של מסירות נפש לדבר ה', בכך שהורי התינוק מלים אותו חרף הסכנה הרפואית הכרוכה במעשה זה.

עם ישראל מיוחד באמונתו

הסבר נוסף לקשר בין ברית המילה לבין קורבן פסח אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם. הרמב"ם מסביר ששתי מצוות אלו מבטאות את ייחודו של עם-ישראל באמונתו בקב"ה, בשונה משאר האומות, שלהן אמונות אחרות. נבאר את הדברים.

במורה נבוכים[6] כותב הרמב"ם את הטעם למצוות ברית המילה:

יש במילה, לדעתי, עוד עניין אחר, חשוב מאד, והוא שיהיה לכל בעלי דעה זאת – אני מתכוון למאמיני ייחוד השם – סימן אחד גופני משותף להם […]

כך המילה הזאת היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על האמונה בייחוד השם. כך כל הנימול נכנס בברית אברהם ומקבל על עצמו את בריתו להאמין ביִחוּד [ככתוב]: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך".

הרמב"ם מבאר שמצוות המילה היא מעין סמל לאומי המייחד ומבדיל את גופם של בני-ישראל משאר העמים. ברית המילה היא הברית שנעשתה בין אברהם אבינו לקב"ה, ולכן כל יהודי שמקיים את ברית המילה נכנס גם הוא באותה הברית, ומקבל על עצמו את האמונה בקב"ה.

בדומה למצוות ברית המילה, גם מצוות הקרבת קורבן פסח מבטאת על-פי הרמב"ם את ייחודו של עם-ישראל באמונתו. במורה נבוכים[7] קושר הרמב"ם את טעם מצוות קורבן פסח ביחד עם טעמי שאר הקורבנות. ידועים דברי הרמב"ם ביחס לטעם הקורבנות:

המצריים היו עובדים מזל טלה, מפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן, והיו מואסים רועי צאן […] וכן היו כתות מן הצאב"ה[8] עובדים לשדים, והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, […] אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכלם היו מגדילים זה המין מאד, ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל.

ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמתיות, צונו להקריב אלו השלשה מינים לבד, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, עד שיהיה המעשה [=שחיטת בעלי-חיים אלה] אשר חשבוהו [=עובדי עבודה-זרה] תכלית המרי [=מרידה באלוהיהם], בו יתקרבו אל השם, ובמעשה ההוא יכופרו העונות.

הרמב"ם מסביר שחלק מאומות הגויים עבדו לבקר ולצאן, וייחסו להם חשיבות רוחנית. לכן הם כיבדו את בעלי-החיים האלו, נמנעו מלשחוט אותם, וסברו שהפוגע במינים אלו עונשו חמור. הקב"ה רצה לעקור מעם-ישראל את הדעות הכוזבות האלה, ולכן ציוונו להקריב בבית-המקדש קורבנות דווקא ממינים אלו, על מנת שייווכח שהשחיטה של בעלי-חיים אלה – לא רק שלא מביאה פורענות על האדם – אלא אדרבה, בשחיטת המינים האלה מתכפרים עוונות האדם. באופן זה מסביר הרמב"ם גם את טעם מצוות קורבן פסח[9]:

ומפני זאת הכונה בעצמה צונו לשחוט כבש בפסח ולהזות דמו במצרים על השערים מחוץ, לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם [את הדעות ההפוכות], ולהביא להאמין שהמעשה [=לשחוט כבש] אשר תחשבו [=המצרים] בו שהוא סיבה ממיתה, הוא המציל מן המות, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף.

על-פי הרמב"ם, ההקרבה של קורבן פסח מבטאת את הייחוד האמוני שיש לעם-ישראל. המצרים עבדו לשה, ולכן אסרו לשחטו. כדי להרחיק את עם-ישראל מאמונתם הרעה של המצרים ולהבדיל את עם-ישראל באמונתו, ציווה ה' לשחוט את השה, את אלוהי המצרים, לקורבן. בנוסף, נוכח עם-ישראל לדעת שלא רק ששחיטת השה אינה מזיקה, אלא היא אף הצילה אותם ממוות במכת בכורות.

אם-כן, על-פי דברי הרמב"ם מקבלים דברי המדרש עומק נפלא: לפני יציאת מצרים הושפעו בני-ישראל משכנות המצרים ומאמונתם הכוזבת, והגיעו עד למ"ט שערי טומאה. כדי לעקור אותם מטומאה זו, ולרומם אותם לדרגה רוחנית שבה יהיו ראויים לגאולה ממצרים בניסים גדולים, נדרש מעשה קריטי, שירחיק את עם-ישראל מדעות הגויים ומעבודתם. לשם כך ציווה ה' את עם-ישראל לעשות ברית מילה ולהקריב קורבן פסח. ברית המילה היא המשך לכריתת הברית של אברהם עם הקב"ה, ויוצרת סימן גופני המייחד את עם ישראל כבעלי אמונה בקב"ה. ובמצוות קורבן פסח הקריב עם-ישראל את השה שהיה מקודש למצרים, ומעשה זה יצר בידול מדעותיהם הכוזבות של המצרים, ורומם את ישראל מטומאתו. בזכות מעשים אלה, המבטאים את ייחודו של עם-ישראל באמונה בקב"ה – נגאלנו ממצרים.

נסיים בדברי המדרש[10], שלא רק שבזכות מצוות אלה נגאלנו ממצרים, אלא בזכותן אף ניגאל גם לעתיד לבוא: "בזכות דם ברית מילה ובזכות דם פסח נגאלו ממצרים ובזכות דם ברית מילה ובזכות דם פסח אתם עתידים להגאל בסוף מלכות רביעי".

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] פרקי דרבי אליעזר, פרק כח.

[2] יהושע ה, ה.

[3] יחזקאל טז, ו.

[4] שם.

[5] על-פי פירוש הכתב והקבלה לשמות יב, יג.

[6] מורה נבוכים ג, מט. תרגום שוורץ.

[7] ג, מו.

[8] כת עבודה זרה קדומה.

[9] מורה נבוכים ג, מו.

[10] פרקי דרבי אליעזר, כח

לקובץ המאמר