בתחילת הפרשה, מספרת התורה שיתרו מגיע להיפגש עם חתנו, משה רבינו. לפגישה זו מביא יתרו את ציפורה אשת משה, ואת שני בניהם:

"אשר שם האחד גֵרְשֺם, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה. ושם האחד אליעזר, כי אלקי אבי בעזרי, ויצִלני מחרב פרעה[1]".

הבן הבכור של משה, נקרא על שם גלותו של משה למדיין, לשם נמלט מאימת חרבו הנוקמת של פרעה, מאחר ונודע כי הוא הרג את המצרי. ואילו הבן השני, כבר נקרא בשם של תקווה והודיה על שם ההצלה מאותה החרב.

מדוע רק הבן השני, זוכה סוף סוף לנימה של אופטימיות? תשובה לכך, מביא רבינו אברהם בן הרמב"ם[2] בשמו של אביו:

"אבא מרי ז"ל היה אומר, כי קריאת השליח עליו השלום[3] את שם הבן השני אליעזר בסיבת מאמרו 'אלקי אבי בעזרי וגו' ',  מראה כי הוא עליו השלום לא בטח לבו מיראת פרעה שיבקש אותו כדי להרוג אותו, עד שהגיעה אליו הבשורה על מותו".

בזמן לידת גרשם, פרעה עדיין היה בחיים, ומשה רבינו הרגיש מאוים. ואילו כאשר נולד אליעזר, כבר היה משה רבינו אחרי הבשורה על מות פרעה, ולכן עתה יכול היה בלב בוטח להודות לה' על הצלתו. דברים אלו, מזמינים אותנו לברר את מקומה של מידת הביטחון בה', על פני הצורך והחובה לנקוט גם בדרכי השתדלות.

רס"ג, בספרו האמונות והדעות[4] כתב:

"ואִלו היו צודקים כי הבטחון כולל הכל, אם כן יבטחו עליו גם במקום העבודה, שיביא לגמול בלי עבודה, וכיון שזה לא יתכן מפני שכבר עשה את העבודה סיבה לגמול, כל לא יתכן ללא התעסקות ברכוש ובנישואין וביתר העניינים שעשאם סיבה לתיקון בני אדם.

רס"ג מוכיח, שלא יתכן לומר שהבטחון בה', יכול לבוא על חשבון ההשתדלות, כיון שאם כך מדוע נדרשת מאיתנו עבודת ה'? וכי לא מספיק שנבטח בה' שנקבל ממנו את הגמול המיועד?! אלא בהכרח שאין זו דרכו של ה' בעולם.

במשנה במסכת פסחים[5] מסופר על ששה דברים שעשה חזקיה מלך יהודה. אחד מהם היה גניזת ספר רפואות:

"גנז ספר רפואות והודו לו".

המשנה מספרת שחכמי דורו של חזקיה, הסכימו עם החלטתו לגנוז את ספר הרפואות. מהו אותו 'ספר רפואות'? הרמב"ם בפירוש המשניות[6] מביא פירוש ששמע על משנה זו:

"שמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות. שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא, פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו".

לפי השמועה, שלמה המלך, בחכמתו הרבה, חיבר ספר ובו פתרונות רפואיים למחלות ומחושים רבים, כך שאדם שבריאותו נפגעה, היה מחפש בספר את הפתרון המוצע לבעייתו, וכך היה בוטח בדברי הספר, ומאבד את הביטחון בה'.

הרמב"ם, דחה פירוש זה בשתי ידיו:

"ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו[7] שהודו לו, סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה'?! והוֹי שוטים יֵאָמֵר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה".

גם מבלי להיפגש בנגיפים שונים, כל אדם סובל מרעב, כאשר איננו אוכל. האם נאמר אם כן שההתעסקות בהשגת האוכל יש בה משום פגיעה במידת הביטחון בה'? ודאי שלו! כך גם כאשר האדם נזקק לתרופות, ודאי שאין בהתעסקות בכך משום סתירה למידת הביטחון. הרמב"ם רואה בדברים אלו דברים פשוטים ביותר, עד שראה לנכון להוסיף כעין התנצלות:

"ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע, לולי פרסומו".

הייחוס של 'ספר הרפואות' לשלמה המלך, הוא פירוש כל כך מוכר, שלא ניתן היה להתעלם ממנו.

הרמב"ם מצדו הציע שספר הרפואות היה רשימות של רפואות שאסורות על פי ההלכה, ונכתבו רק כדי להתלמד, וחזקיהו גנז אותו כדי שלא ישתמשו בו בפועל, או שהיה זה ספר שלימד איך להכין רעלים וכיצד להתרפא מהם, וחזקיהו גנז אותו, כדי שלא ילמדו בו איך להרעיל אנשים.

מה אם כן צריכה להיות מחשבתו של המאמין בעת שהוא נזקק לתרופה?

בספר 'רופא הנפשות', רוכזו דברי מחשבה ומוסר שכתב הרמב"ם במרחבי כתביו הרפואיים. וכך מובא שם[8]:

"טוּב המחשבה האנושית, ישפוט הבחירה אל השמירה וההצלה והביטחון מכל מה שיקרה אל הגוף מן הפגעים, אף על פי שאין ביטחון אמיתי כי אם בהשגחת הקל יתעלה".

מצד אחד, על האדם לעשות את הנדרש ממנו כדי לשמור על עצמו מסכנות, אך אחרי כל זה עלינו לדעת שההצלה האמיתית באה רק מאת ה'.

ומכאן מובן, שמחד – משה רבינו בורח מפרעה וחי בגלות במדין, אך מאידך, לאחר שנודע לו שחלפה הסכנה, הוא מכיר בכך שיש לו חובת הודאה לאלקי אביו, שהוא זה שבאמת הצילו מחרב פרעה.

וכך כתב רבינו אברהם בספרו המספיק לעובדי ה'[9]:

כל התולה תקוותו בניסים בלבד ללא הכנה והתאמה, ללא התגלות, ללא הרגשה אלקית לאמיתהּ, וללא אישור מה', הריהו מתאווה לְמה שאיננו מתאים לו וחוטא בחוצפה המביאה לידי חילול ה', ואין ספק שיבוא על עָנְשוֹ".

אדם מחויב לנהוג לפי כללי הזהירות הרגילים, כל עוד אין לו רשות מה' לנהוג אחרת. הנהגה אחרת, אינה אלא חוצפה.

ועל דרך זו, כתב גם מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בספר עין אי"ה[10]:

"הבטחון הוא מוגדר כשנשלים את חק ההשתדלות במה שהוא בידינו, ומה שאין יכולת שלנו מגיעה לזה – שם הוא מקום הבטחון. כי במקום שהיכולת מתגלה[11], חלילה להשתמש בבטחון, שאין זה בטחון כי אם הוללות ומסה כלפי מעלה".

אנו נדרשים לגלות את מידת הביטחון בה', רק לאחר שמיצינו את חובת ההשתדלות שלנו. אדם שסומך על כך שה' יציל אותו, למרות שהוא מתנהג בחוסר זהירות – איננו בעל ביטחון אלא חסר אחריות.

 

 

[1] שמות י"ח, ג -ד.

[2] בפירושו על התורה כאן פס' ד.

[3] השליח עליו השלום – כינוי למשה רבינו.

[4] מאמר י פרק ט"ו. עמ' שט"ז – שי"ז במהדורת הגאון מהר"י קאפח עם המקור הערבי.

[5] ד, ט.

[6] עמ' קי"ב במהדורת הגאן מהר"י קאפח. שם זו משנה י.

[7] כלומר: חכמי דורו.

[8] עמ' 66 פסקה א. מתוך: 'סמי המוות והרפואות כנגדם'.

[9] בפרק הביטחון.

[10] ברכות ב, פרק תשיעי אות ק"כ.

[11] כלומר: כאשר יש ביכולתנו לפעול.