פרשתנו עוסקת בהרחבה בסידור העניינים החברתיים, ובתוך כך מופיעים בפרשה דיניהם של 'אבות הנזיקים' השונים, כלשון המשנה בתחילת מסכת בבא קמא[1]:

"ארבעה אבות נזיקים השור והבור והמַבְעֶה וההֶבְעֵר".

בנוגע לדין המזיק על ידי בור, נאמר בתורה כך[2]:

"וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו".

התורה פירטה, שהחיוב לשלם על נזקי הבור, נאמר על שור או על חמור. בעקבות כך דרשה הגמרא[3]:

"ונפל שמה שור או חמור, שור – ולא אדם, חמור – ולא כלים, מכאן אמרו: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו – חייב על הבהמה ופטור על הכלים".

היינו שכוונת התורה בכך שפירטה שהחיוב בבור הוא על שור וחמור, היא ללמד שאם למשל על השור היו כלי המחרשה, ועל החמור היתה מרדעת, ואף הם נהרסו על ידי הנפילה של הבהמה לבור – בעל הבור אינו צריך לשלם על כך.

הרמב"ם הביא דין זה להלכה בהלכות נזקי ממון[4]:

"כלים שנפלו לבור ונשתברו-  בעל הבור פטור, שנאמר 'ונפל שמה שור או חמור'. מפי השמועה למדו: שור לא אדם חמור לא כלים. אפילו נפל שור בכליו ומת השור ונשתברו כליו – חייב על הבהמה ופטור על הכלים".

וכאן המקום לשאול: מה הטעם בדין זה? הרי מאחר שהתורה קובעת שאדם צריך לשאת באחריות ולשלם על נזקים שנגרמו כתוצאה מכך שהוא הותיר תקלה שאנשים עלולים להינזק ממנה, איזו סברא יש בכך שנאמר שעל נזקי בהמות צריך יהיה לשלם, ואילו על נזקי כלים ובגדים לא?

האבן עזרא, בפירושו כאן כתב שתי הנמקות לחיובו של בעל הבור:

"והזכיר זה [שור או חמור], כי אין השם חפץ שתמות בהמה חנם שלא לצורך אדם. ועוד, כי יזיק בעל הבהמה".

האבן עזרא בפירושו הראשון אומר חידוש גדול: מה שהתורה לימדה שבעל הבור חייב על השור והחמור, אין זה משום שמוטלת עליו אחריות על נזקים, אלא בכדי ללמד אותנו שלא להמית בעל חי שלא לצורך. לפי הבנה זו, מובן מדוע בעל הבור פטור על הכלים: באמת לפי התורה, אי אפשר להטיל אחריות תשלומים על בעל הבור, ולכן הוא פטור על הכלים. מה שהתורה חייבה לשלם על השור והחמור, זהו החידוש[5].

אך בפירוש השני, הולך האבן עזרא בכיוון הפוך: באמת מה שהביא את התורה לחייב את בעל הבור לשלם על בהמות, לא היה בגלל דאגת התורה להן, אלא בגלל דאגת התורה להפסדו של האדם שאליו הן היו שייכות. לפירוש זה, חוזרת וניצבת שאלתינו: אם כך, מדוע על הכלים פטור, הרי גם לכלים יש בעלים שהתורה חוששת להפסדם! התייחסות מפורשת לקושיה זו, מצאנו בפירושו על התורה של רבינו יוסף בכור שור, תלמידו של רבינו תם:

"חמור ולא כלים – דאין דרך כלים לילך בלא שמירת האדם, והיה לו לשמרם, ומדלא שמרם, איהו הוא אפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד על עצמו]".

הבכור שור ביאר, שהסיבה לכך שבעל הבור פטור על הכלים, היא שבנזק הכלים האשמה מוטלת על בעליהם שלהם: הכלי אינו מגיע בעצמו לבור, מבלי  שמישהו יביאנו לשם, והרי שהאשמה מוטלת על הבעלים, שלא דאגו לשמור על ממונם. בעוד שבהמה מגיעה מעצמה לבור, ועל כן האשמה כלפיה היא של בעל הבור.

הסבר זה מעורר שאלה: הגמרא שהבאנו, ובעקבותיה הרמב"ם, לימדו אותנו שהפטור שהתורה לימדה לבעל הבור על נזקי כלים, מתייחס לכלים והבגדים שהיו על הבהמה שנפלה לבור, שעליה עצמה בעל הבור כן חייב. ועתה, איך אפשר לומר שעל הכלים הוא פטור משום שעל הכלים אחראים הבעלים שלהם, הרי הכלים היו על הבהמה, שעל נזקיה האחריות מוטלת על בעל הבור!  ואכן, כבר הקשה זאת הרב בנימין רבינוביץ תאומים בספרו יחלק שלל[6].

ואמנם, הרב זרח ורהפטיג בספרו זריחת השני[7], כתב שמדיוק לשון הרמב"ם נראה שסברת הבכור שור עמדה לנגד עיניו. כאמור, הרמב"ם ניסח את הדין כך: "אפילו נפל שור בכליו ומת השור ונשתברו כליו". וצריך להבין, מה בא הרמב"ם ללמדנו בכך שהוסיף את המילה 'אפילו'. וביאר הרב ורהפטיג לפי סברת הבכור שור: כאשר הכלי הגיע לבור שלא על ידי בהמה, אין חידוש כל כך במה שבעל הבור פטור עליו, שהרי בהחלט יש לבעל הבור לטעון להגנתו שהאחריות לנזק מוטלת לא פחות מאשר עליו, גם על בעליו של הכלי. אבל כאשר הכלי היה על בהמה שנפלה לבור, אכן היינו חושבים שבעל הבור יהיה חייב, ועל כן הדגיש הרמב"ם שאפילו במקרה זה בעל הבור פטור.

אלא שסוף סוף נותרנו ללא מענה: מדוע באמת בעל הבור פטור אפילו על כלים שהיו על בהמה?

רבי יצחק עראמה, בספרו עקידת יצחק[8], ביאר באופן קצת שונה:

"ואמרו ז"ל 'שור ולא אדם חמור ולא כלים' כי האדם ראוי שֶׁיִּשָּׁמֵר לעצמו והכלים אין דרכן בכך, וחׅיֵיב לעושה התקלה ברשות הרבים שישלם כל הַנֶּזֶק שֶׁיֻּזַּק שָׁם הָרָגִיל לִנָּזֵק כשור או חמור".

בור חייב רק על נזקים שהרגילות הוא שייגרמו בגללו, והיינו שיפלו לשם בהמות שאינן יודעות להיזהר. אבל כלים, כיון שאין רגילות שיפלו לבור, אין לבעל הבור אחריות עליהם, אפילו אם במקרה הם היו על בהמה שכן דרכה ליפול לבור. לפי הסבר זה, ניתן לבאר הלכה נוספת ברמב"ם[9]. על אף שלמדנו, שבעל הבור חייב על נזקי בהמה, מלמד אותנו הרמב"ם שלא בכל מקרה שבהמה נפלה לבור, יהיה בעל הבור חייב:

"וכן אינו חייב על מיתת הבהמה בבור או על חביטתה בתֵל [מקום מוגבה], אלא אם היתה הבהמה קטנה  או חרשת או שוטה או סומא או שנפלה בלילה, אבל אם היתה פּׅקַחַת ונפלה ביום ומתה – פטור, שזה כמו אונס, מפני שדרך הבהמה לראות ולסוּר מן המכשולות. וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד הרי זה פטור, ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם כמו שביארנו".

הרמב"ם כתב שאם בהמה שאינה עיוורת נפלה לבור ומתה בזמן שיש אור, בעל הבור אינו חייב לשלם על כך, שהרי לא ההיה לבהמה ליפול. אבל אם הבהמה לא מתה אלא רק ניזוקה, חייב בעל הבור לשלם את הנזק. הראב"ד תמה על דינו של הרמב"ם:

"ומה בין נזק למיתה לענין זה?".

התורה תמימה[10] תירץ, שנפילה שגורמת למוות, היא תוצאה של חוסר שימת לב גמורה, ודבר זה אינו אמור לקרות גם לבהמה. ואם כן לפי סברת העקידת יצחק, מובן מדוע בעל הבור פטור על כך.

[1] א, א.

[2] שמות כ"א, ל"ג – ל"ד.

[3] בבא קמא כ"ח, ב.

[4] י"ג, א.

[5]  בדרך זו כתב הרב אברהם איתיאל גורביץ זצ"ל בספרו אור אברהם על התורה.

[6] חלק ב עמ' רכ"ח.

[7] בבא קמא חלק א עמ' 211 – 212.

[8] שמות שער מ"ו ד"ה וכאשר השלים.

[9] נזקי ממון י"ב, ט"ז.

[10] כאן אות רס"ג.