גיד הנשה

שאולי גרינפלד

| ט"ו כסלו תשפ"ג |

פרשת וישלח

איסור גיד הנשה

בפרשתנו מסופר על המאבק בין יעקב ובין המלאך[1]:

"וַיִוָתֵר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו, עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו".

המאבק מסתיים בניצחונו של יעקב, אבל יעקב נשאר צולע[2]:

"ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל, והוא צולע על ירכו. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה".

הרמב"ם מונה את איסור אכילת גיד הנשה ברשימת המצוות[3]:

"שהזהירנו מאכול גיד הנשה, והוא אמרו: 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה'. ומי שאכלו כולו אפילו היה קטן מאד או שאכל ממנו כזית- לוקה".

 

ממה נובע האיסור

במורה נבוכים[4] הרמב"ם עוסק בטעמים של איסורי המאכלות, וקובע שכל הדברים שנאסרו באכילה, אינם בריאים:

"ואומר, שכל מה שאסרה עלינו התורה מן המאכלות- תזונתן גרועה".

אך הרמב"ם מחריג מאכל אחד, שנאסר אף שאין בו בעיה בריאותית:

"אבל טעם גיד הנשה הרי הוא מפורש בכתוב".

ממילים קצרות אלו, עולה שאיסור גיד הנשה הוא המשך ישיר לסיפור על יעקב אבינו. גיד הנשה אינו 'לא בריא', הוא אסור בגלל מה שקרה. אמנם כשנעיין בפירוש המשניות, נמצא לכאורה גישה הפוכה. המשנה בחולין בפרק גיד הנשה[5] מביאה מחלוקת, האם איסור גיד הנשה נוהג גם בבהמה טמאה:

"נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. רבי יהודה אומר אף בטמאה. אמר רבי יהודה והלוא על בני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם? אמרו לו מסיני נאסר, אלא שנכתב במקומו".

רבי יהודה טוען, שגיד הנשה צריך להיות אסור גם בבהמה טמאה, שהרי כשלא אכלו בני ישראל את גיד הנשה, עוד היו מותרים בבהמה טמאה, והרי שכשהפסיקו לאכול את גיד הנשה, הפיקו גם בבהמה טמאה. חכמים חולקים, וסוברים שגיד הנשה נאסר רק במתן תורה, אלא שנכתב במקום המתאים, אחרי הסיפור על המאבק של יעקב אבינו עם המלאך. וכתב על כך הרמב"ם:

"ושים לבך לכלל הגדול הזה, המובא במשנה זו, והוא אמרם 'מסיני נאסר'. והוא שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום, אין אנו עושים זאת אלא מפני ציווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צווה בכך לנביאים שקדמוהו. דוגמא לכך אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי המה שנצטווה בסיני, שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' ציוונו על ידי משה להימול כמו שמל אברהם עליו השלום. וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחר איסור יעקב אבינו אלא ציווי משה רבינו, הלוא תראה אמרם[6] שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכל המצוות".

הרי שמה שאוסר אותנו היום בגיד הנשה, אין זה הסיפור על יעקב, אלא שכך נצטווה משה רבינו בסיני. ויש לכך משמעות הלכתית מעשית- גיד הנשה לא נאסר בבהמה טמאה! וכך באמת פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות[7]:

"גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין".

וצריך אם כן להבין, מה היחס בין הדברים- מצד אחד ודאי שאיסור גיד הנשה שייך לסיפור על יעקב והמלאך, וכפי שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שהרי לא סתם התורה הביאה את האיסור בסיום הסיפור על המאבק, וכן אין סיבה אחרת לאסור אותו, שהרי אין שייך למאכלים שאינם בריאים, אך מאידך, האיסור מנותק מהסיפור, שהרי ההלכה היא שגיד הנשה לא נאסר בבהמה טמאה, כיון שהאיסור הוא מסיני ולא מיעקב?

 

המסורת וההלכה

הגאון הרב יעקב אריאל, בספרו 'מאהלי תורה'[8], מבאר שתי דרכים בהן הגיעו אלינו המצוות: המסורת וההלכה. המסורת עברה אלינו מהאבות, ששמרו על איסור גיד הנשה, כמו שגם התפללו וגרו בארץ ישראל. המסורת קבעה לנו את הצורה של קיום המצוות. אנו מתפללים בוקר צהריים וערב, כמו שמצאנו אצל האבות. אנחנו מתאמצים להיאחז בארץ ולקנות נחלות בה, כמו שעשו האבות. אך המסורת לבד, אינה יכולה להיות מחייבת, במקרים בהן היא מתנגשת בערכים אחרים- למשל, יעקב אבינו, כדי להעמיד י"ב שבטים, נשא שתי אחיות. ההלכה לעומת המסורת, קובעת לנו את התוכן, מגדירה לנו בדיוק מה מותר ומה אסור ובאלו נסיבות.

הסיפור על גיד הנשה נותן לנו את הפן הרעיוני, וההלכה את ההגדרה המעשית המדויקת.

 

טעם האיסור

בעל ספר החינוך, עמד על הפן הרעיוני באיסור הנשה, וכך כתב[9]:

משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצווה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם.

ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב שזרחה לו השמש לרפואתו ונושע מן הצער. כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו, אמן במהרה בימינו.

בעל ספר החינוך מבאר, שאיסור גיד הנשה נועד לנטוע בקרבנו את תקוות הגאולה. כמו שיעקב אבינו נאבק עם המלאך, והמאבק לא היה פשוט- יעקב נפגע בכף ירכו, אך בסוף זרחה השמש ליעקב, והגיעה אליו הישועה. כך גם אנו, אמנם אנחנו במאבק ארוך עם ממשיכי דרכו של עשיו, גם אנחנו סופגים נפגעים, אבל אנחנו בטוחים שאור ה' שהתחיל להיגלות עלינו, ימשיך ויעלה.

"ואורח צדיקים כאור נֹגַהּ, הולך וָאור עד נכון היום".

 

[1] בראשית ל"ב כ"ה- כ"ו.

[2] פס' ל"ב- ל"ג.

[3] לא תעשה קפ"ג.

[4] ג, מ"ח.

[5] ז, ו.

[6] מכות כ"ג:.

[7] ח, א.

[8] עמ' 115.

[9] פרשת וישלח מצווה ג'.

לקובץ המאמר