בפרשתנו מובאת המצווה להידבק בה'. וכמו שכתוב[1]:
"את ה' א-להיך תירא אֹתו תעבֹד, ובו תדבק, ובשמו תִשָבֵעַ".
וכן מוזכר שוב בסוף הפרשה[2]:
"כי אם שָמֹר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשֹתהּ, לאהבה את ה' א-להיכם ללכת בכל דרכיו וּלְדָבְקָה בו".
כיצד מקיימים דבקות בה'? חז"ל בספרי ביארו:
"ולדבקה בו- וכי היאך איפשר לו לאדם לעלות למרום ולדבק באש? ואלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם".
לאור דברים אלו כתב הרמב"ם בספר המצוות[3]:
"שנצטווינו להתערב בין החכמים ולהתחבר אִתָם ולהתמיד וְלָשֶבֶת עמהם ולהשתתף עמהם בכל דרך מדרכי ההשתתפות: במאכל ומשתה ומקח וממכר, בכדי שנגיע בכך להידמות למעשיהם ולהאמין בדעות האמיתיות מדבריהם, והוא אמרו יתעלה: 'ולדבקה בו' ".
ובחיבורו הגדול משנה תורה[4]:
"מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כעניין שנאמר 'ובו תדבק', וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם, לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר: 'ולדבקה בו', וכן צוו חכמים ואמרו[5]: 'והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם'.
את הדבקות בה' מקיימים על ידי דבקות בתלמידי חכמים.
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות[6], כתב שלכל אחד משני הפסוקים שעוסקים בדבקות, יש פירוש אחר:
"וכן 'ובו תדבק' אינו נדרש כמו שאמר [הרמב"ם] להידבק בתלמידי חכמים. והנראה אלי כי הכתוב הזה 'ובו תדבק' מצווה שנשַבע בשמו לקיים מצוותיו יתברך ולהזהיר מן העבירות, אמר: 'את ה' א-להיך תירא' בכל עניין היראה והפחד, ושלא תזכור שמו לבטלה. ו'אֹתו תעבֹד' בעשיית המצוות, 'ובו תדבק' – שתדביק נפשך אל מצוותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועה ואיסרים[7] לקיים חפצו, ויש לך רשות להישבע בשמו לקיים כל דבר. וכָפַל עוד מצווה בעניין הדביקה ואמר 'לאהבה את ה' א-להיכם ללכת בכל דרכיו וּלְדָבְקָה בו', וממנו דרשו בספרי הִדבק בחכמים ובתלמידיהם. ועוד אמרו שם 'לְמוֹד דברי הגדה, שמתוך הגדה אתה מכיר את שאמר והיה העולם ומתדבק בדרכיו'. הכלל שירצו בדבקות הזו, שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את ה' יתברך וללכת בדרכיו".
לדעת הרמב"ן, מצוות הדבקות כוללת הן ההתחברות בתלמידי החכמים, והן את ההקפדה וההזדרזות בקיום המצוות. ובאופן כללי, לימוד ועשיית דברים שגורמים לאדם לאהוב את ה' וללכת בדרכיו.
בפירושו על התורה[8], כתב הרמב"ן פירוש נוסף:
"ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי".
הַדָבֶק בה', הוא אדם שמחשבתו נתונה תמיד באהבת ה', כך כשגם כשהוא נמצא עם בני אדם, אינו אִתם, אלא לפני ה'. ונראה שכוונת הרמב"ן לציין לדברי ריה"ל בכוזרי[9] שכתב על החסיד:
"שהוא מְחַמֶד אִלוּ נעשה בדרגת חנוך אשר נאמר בו 'ויתהלך חנוך' או מעלת אליהו. שיתפנה כדי שיתבודד לחברת המלאכים, ולא ישתעמם ביחידות והבדידות אלא היא צִוותו[10]. וישתעמם ברבים בגלל היעדר ההשתכלות במלכות השמים".
החסיד רוצה לזכות להיות כמו חנוך ואליהו, שהגיעו לדרגת דבקות גדולה כל כך, שכאשר הם לבדם הם מועסקים במחשבות נשגבות, וכשהם בחברת בני אדם אחרים הם חשים שעמום, כיון שזה מפריע להם את מחשבת הדבקות.
ריה"ל אמנם כותב, שאין זו המדרגה המצויה:
"ואלה יחידים אין שואף לדרגתם היום".
אולם המצווה היא שכָּל אחד ינסה להגיע למדרגה שהוא יכול, ולא שהתורה מצפה שנהיה כחנוך ואליהו.
מרן הראי"ה קוק זצ"ל, התייחס גם הוא לאותה דבקות, בספר אורות[11]:
"הדבקות, הרצונית והמדעית, הדמיונית המעשית, כשהן מתארגנות [מתחברות] ביחד הן פותחות את צינורות החיים של טַלְלֵי הרצון אשר לחיים העדינים חיי האמת, שאין קֵצֶה לעושר כבודם ולזיו מִתְקַם, אשר צדיקים הרואים עולמם בחייהם יודעים ומרגישים קצת עֶרְכַּם".
כאשר אדם מתדבק בקדוש ברוך הוא, על ידי הרצון, כלומר: עושה רצונו כרצון ה'. מְדַבֶּק את מדעו ולימודיו אל הקדוש ברוך הוא, הדמיון שלו עסוק במחשבות נשגבות, ובאופן מעשי ההתנהגות שלו מותאמת לרצון ה' – הוא זוכה לשפע של עונג מיוחד כבר בחייו. וכפי שכבר כתוב בכוזרי[12]:
"אין אנחנו שוללים משום אדם גמול מעשיו הטובים מאיזו אומה שיהיה, אבל אנחנו רואים הטובה הגמורה לעם הקרובים בחייהם".
כאשר אדם מישראל עושה את רצון ה', הוא מרגיש את עולם הגמול כבר בחייו. ממקום זה, תענוגות העולם הזה, נראות עלובות מאד:
"מה אומללים הם הולכי חשכים! מה עלובים הם אותם שאין להם א-להי אמת, במדעם וברצונם, בדמיונם ובמעשיהם! ומה מאושרים הם המתהלכים לפני ה', השמחים באור זיוו, בשמו יגילון כל היום, ובצדקתו ירומו!".
ומכאן הקריאה לעם ישראל להראות לעולם את אור האמת:
"ישראל אוצר חיים הוא בעולם. בהווייתו ממוזגת היא הדעת את ה' אלוקי אמת. בתחייתו יחיה את העולם. יסיר את המסכה על כל הגויים, את האפלה של הכפירה, שהיא המוות המכוער לעולם כולו, המהלך כקֶטֶב [שֵד]. יקום ישראל על רגליו, יתרומם בגבורה בארץ חמדתו, יביע את אִמְרַת נבואתו ממקור חיי נשמתו, יקיץ לתחיה את גרעיני החיים הא-להיים הנרדמים בלב כל אדם וכל חי".
בשביל שהגילוי הזה יאיר את העולם, צריך את התחייה הלאומית של עם ישראל.
[1] דברים י, כ.
[2] שם י"א, כ"ב.
[3] עשה ו. תרגום הגאון מהר"י קאפח.
[4] דעות ו, ב.
[5] אבות א, ד.
[6] מצווה ז.
[7] נדרים.
[8] י"א, כ.
[9] ג, א.
[10] החֶברה שלו. מלשון צוות.
[11] אורות התחיה ע"ב.
[12] א, קי"א.