בפרשתנו התורה מתארת באריכות רבה את סיפור שליחותו של אליעזר עבד אברהם להביא אשה לבנו יצחק. התורה בחרה ב'פסוק פתיחה' כהקדמה להשתלשלות העניינים, וכך כתוב[1]:

"ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך אברהם בכל".

נראה, על דרך הפשט, שפסוק זה בא ללמד מדוע אברהם אבינו מתעורר לכך שיש צורך למצוא אשה ליצחק: הוא זקן, לא ירחק היום – והוא ילך בדרך כל הארץ. אך אחריו תישאר ירושה גדולה, שהרי ה' ברך אותו בכל. ואם כן, בבוא היום, מה יעלה בגורל כל אותה ברכה? היא אמנם תגיע אל בנו יצחק, אבל  ליצחק עצמו עדיין אין המשך. הרי שכדי שברכת ה' אכן תישאר בידי זרע ברך ה', מוטל על אברהם למצוא אשה לבנו יצחק.

בגמרא במסכת בבא מציעא[2], אנו מוצאים התייחסות מפתיעה לפסוק הפתיחה שהבאנו, וכך אומרת הגמרא:

"עד אברהם אבינו לא היה זִקנה, מאן דהווה בעי למשתעי בהדי אברהם [מי שהיה רוצה לשוחח עם אברהם] – משתעי בהדי יצחק [היה מגלה פתאום שהוא בכלל משוחח עם יצחק]… אתא אברהם בעי רחמי והווה זִקנה [בא אברהם וביקש רחמים ונהיתה זִקנה], שנאמר 'ואברהם זקן בא בימים'".

אמנם, אברהם אבינו מחפש אשה ליצחק, כיון שהוא זקן. אבל מי שגרם לאברהם אבינו להיות זקן, – הוא בעצמו, אשר התפלל שתהיה זִקנה בעולם.

וכאן יש לשאול: האם אכן התורה רצתה ללמד אותנו שעצם העובדה שאברהם אבינו 'זקן', זו המצאה חדשה שהתפלל עליה אברהם אבינו? וכי לא ניתן היה למצוא פתרון טוב יותר לבעיית הדמיון החיצוני בין אברהם ליצחק, חוץ מאשר לכפות על האנושות את ייסורי הזקנה לדורי דורות?

מרן ראש הישיבה, הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל, העמיד אותנו על עומק כוונת רבותינו, בדבריהם הנמסרים בדרך משל ומליצה. וכך כתב בספרו שיח שאול על התורה[3]:

"הראִיה הגוֺיית[4] הפשוטה רואה את עיקר החיים בחיים הארציים, בקניינים הארציים, וממילא עיקר עיקרם של החיים הוא בעוד תוססים כוחות עלומים בקרב האדם, בעוד רותחים בקרבו דמי הבחרות. מכאן הערצת הנעורים והזלזול בזִקנה. הבחור שכוחו במותניו הוא השליט והעולם שייך לו… שאיפתו של ההולך ומזדקן היא רק שיֵראה יותר צעיר".

הגויים, רואים את עיקר החיים בהוצאת כוחות הגוף אל הפועל. ערכו של האדם נמדד לפי מדת הכוח שלו. שם ניתן לראות את רמת היעילות שלו. אדם צעיר יכול לעבוד, יכול לשחק כדורגל, יכול להרשים. ככל שהאדם מזדקן, כוחותיו עוזבים אותו, הוא נהיה פחות ופחות יעיל, יותר ויותר לא רלוונטי.

אברהם אבינו, לא בא 'להמציא' את הזקנה, כמו שנראה לכאורה מלשון הגמרא, אלא כוונתה האמיתית של הגמרא היא ללמד אותנו מהו היחס הנכון למעשה האדם, וממילא מה היחס הנכון לזקנה. וכך ממשיך הגר"ש ישראלי וכותב:

"יהדות חידשה זִקנה. יהדות יודעת לקשר את הזקנה ל'זה קנה חכמה'. החידוש של אברהם שהזִקנה לא הפכה אותו ל'אלטער תרח[5]'. אלא ל'נשיא אלוקים' אשר כולם מעריצים אותו ומיחלים למוצא שפתיו. קודם היה המנהג 'שמאן דבעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק', ביצחק ראו את האחראי לניהול העניינים".

אנשים חיפשו את הדמות הנערצת של אברהם, בצעיר – ביצחק. כפי שהיו רגילים לחשיבה של הגויים, שנותנת את כל הדגש על הצעיר.

"אולם לא כן רצה אברהם. ולא כן התנהג יצחק. הנה בכל הפרשה שלנו, שדנה בסדר נישואיו של יצחק, איננו רואים שום גילוי יוזמה שלו. אביו מסדר ואביו עושה, והוא סומך עליו. למרות שמאוחר יותר נכיר את אישיותו הגדולה של יצחק, אחד משלושת האבות. בכח זה שידע לצמצם את עצמו, הפך לאב בשלשלת".

אברהם ויצחק מלמדים אותנו שהאדם לא נמדד לפי כוחותיו הפיזיים, אלא לפי התוכן של האישיות שלו. חכמתו שנובעת מתוך יראת השמיים שלו. מעשי החסד הרבים שעשה, שבּנוּ ועיצבו את אישיותו שלו כאדם המעלה. לפי תפיסה זו, מבטי הערצה מופנים דווקא אל הזקן, שידע לנצל את חייו, שככל שיותר שנים עומדות מאחוריו, הרי שאישיותו הלכה והשתבחה:

"ומכאן התוצאה של בא 'בימים'. חיים שאינם משולים כלל לאותם הדפים ההולכים ונזרקים מדי יום ביומו מלוח הקיר. לא ולא, אצל אברהם אבינו לא הלך אף יום לאיבוד, ובזקנותו הוא בא בימים, הוא גונז בתוכו עושר גדול של ימים, של שנים מבורכות של פעולות ומעשים. ימיו לא אבדו לריק. ועל כן הזקנה הנה סיכום של חיים מבורכים, שתוצאתם היא דעה צלולה ומיושבת. יין ישן, שאין הזמן מפיג אלא מחזקו ומשמרו".

אברהם אבינו גילה לעולם, שעניינה של הזִקנה אינה חדלות הכוחות, אלא סיכום של מסכת חיים רבת מפעלים והתעלות. שמי שרוצה לשוחח עם אברהם, שישוחח עם אברהם, כל עוד אפשר. יצחק עוד יגדל, ויהיה הרבה יותר 'יצחק' ממה שהוא היום.

המשנה באבות[6] אומרת:

"רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר: הלומד מן הקטנים, למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגִתוֺ. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. רבי[7] אומר: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו".

רבי יוסי מזהיר אותנו, שלימודנו יהיה דווקא מן הזקנים ולא מן הקטנים. וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שהטעם לכך הוא:

"ידיעותיהם של הצעירים יש בהם ספקות ושאלות בלתי צרופות, ולא מבוררות מן הקושיות, מפני שטרם ארך להם הזמן עד שיחזרו על ידיעותיהם ויסלקו ספקותיהם".

כאמור, היהדות אינה מעריכה את האדם לפי כוחו הפיזי. האדם נערך לפי איכות התוכן של האישיות שלו. האדם הצעיר, עדיין בונה את התוכן הפנימי שלו. משנתו עדיין אינה סדורה עליו, ישנם ספקות שטרם הובאו אצלו לידי ישוב ראוי ומניח את הדעת. לכן הקריאה  של רבי יוסי היא ללמוד תורה מן הזקנים, אותם זקנים הבאים בימים, שימיהם באים איתם, ואישיותם מלאה בתוכן. רבי יהודה הנשיא, בא לדייק לנו את הדברים יותר. וכך מפרש הרמב"ם את דבריו:

"אמר רבי [יהודה הנשיא], אל תבחון את היין על ידי כליו, שיש כלי חדש שבו יין ישן, וכלי ישן ואין בו כלום. כך יש צעירים אשר שאלותיהם וידיעותיהם מזוקקות ואין בהם בלבול כמו היין הישן שכבר נבדלו ממנו שמריו ועפרוריתו. ויש זקנים שאין להם ידיעות כלל, כל שכן שיש להם ידיעות מבובלות ומעורבות".

הכבוד שהיהדות נותנת אל בעלי הזִקנה, אינו לגילם המופלג, ובוודאי שאיננו מקדשים את תשוּת הכוח. היהדות מכבדת זִקנה שמסכמת מפעל חיים, לימוד ועשייה. זִקנה שמשולה ליין ישן ומשובח. אך זקן שכילה את ימיו לריק, שאישיותו נותרה ריקה או מבולבלת, שוב עדיף ממנו הצעיר, שידע למלא את ימיו הקצרים באיכות ובתוכן, ולהגיע ל'זִקנה' כששערו עוד שחור.

וכך כתב רבי אריה לוין, אחר מותו של אברהם יצחק רענן, נכדו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל[8], אשר נקטף טרם סיים את העשור השני בחייו:

"הפרח הנחמד אשר היה לו דעת זקנים, בעל שכל ישר, מקיף כל דבר, כל עניין, בהבנה עמוקה".

 

[1] בראשית כ"ד, א.

[2] פ"ז.

[3] עמ' נ"ט – ס"א.

[4] בספר כתוב 'העכ"ומית', כפי שנהגו לכתוב מאימת הצנזורה.

[5] אלטער תרח – תרח זקן.

[6] ד, כ. בפירוש המשניות לרמב"ם מהדורת הגאון מהר"י קאפח זו משנה כ"ו.

[7] רבי = רבי יהודה הנשיא.

[8] לחי ראי עמ' ט"ז.