דרך ארץ פלישתים

| ט' שבט תשפ"ה |

פרשת בשלח

פרשתנו פותחת בפסוק שמורה את המשך דרכו של העם היוצא ממצרים:

"ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלקים פן ינחם העם בראֺתם מלחמה ושבו מצרימה[1]".

רש"י ראה במילים 'כי קרוב הוא', את תחילת הנימוק מדוע לא ללכת ב'דרך ארץ פלישתים':

"כי קרוב הוא – ונוח לשוב באותה הדרך למצרים".

כאשר עם ישראל ימצא את עצמו מול אתגר של מלחמה, הוא עלול לברוח בחזרה למצרים. לעומת זאת, הרמב"ן הבין מילים אלו במשמעות הפוכה:

"ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים אשר הוא קרוב וטוב לנחותם בדרך ההוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. וטעם המלחמה, שיהיה להם לעבור דרך ארץ פלשתים, ופלשתים לא יתנום לעבור בשלום וישובו למצרים, אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה עד היותם בארצם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם ורחוקים הם ממצרים בעת ההיא".

הדרך הקצרה והרגילה ממצרים לכאן, היא לעבור בצפון חצי האי סיני, ולהגיע לרצועת עזה, ועל כן נקרא מסלול זה 'דרך ארץ פלישתים'. היה מן הראוי, שזו תהיה דרך שבה נעבור בדרך אל הארץ המובטחת. אך למרות שזו היתה אמורה להיות הדרך המומלצת, בוחר הקדוש ברוך הוא במסלול אחר כדי שעם ישראל ימנע ממפגש עם מלחמה בשלב מוקדם מידי ליציאתם ממצרים.

בין כך ובין כך, דברים אלו מעוררים תמיהה: בפרשת שמות, למדנו שה' אמר למשה, כאשר התגלה אליו בהר סיני במעמד הסנה:

"וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה[2]".

אמנם ישנם דעות שונות היכן יש לסמן במפה את הר סיני, אך ודאי שאין זה ב'דרך ארץ פלישתים', ואם כן, מפני מה צריך היה לתת תירוץ נוסף לכך שלא זו היתה הדרך נבחרת, ולא היה מספיק לומר שהיינו צרכים לעבור דרך הר סיני?

לשאלה זו, נאמרו תשובות שונות. וכך מצאנו במכילתא דרבי ישמעאל[3]:

"כי קרוב הוא, קרוב הוא הדבר שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה' ".

המכילתא דורש את המילה קרוב במובן של זמן, ואינו מייחס אותה אל ארץ פלישתים, כפי שפירשו הראשונים, ולפי מדרשו משמעות הפסוק היא שהקדוש ברוך הוא לא נחה את העם דרך ארץ פלישתים, כיון שבקרוב יגיע הזמן להביא את העם להר סיני.

הספורנו תירץ על דרך הפשט:

"אף על פי שהכונה האלקית היתה להוליך את ישראל להר סיני לקבל התורה ומשם לארץ ישראל… מכל מקום הכונה עתה היתה להוליכם לים סוף אשר לא היה דרך לאחד מאלה, וזה להטביע שם את פרעה וחילו… והנה הדרך הישר והקצר ללכת ממצרים לים סוף היה דרך ארץ פלשתים".

מעבר לייעודים הגדולים של מתן תורה והכניסה לארץ, ישנו עניין גם להטביע את המצרים בים סוף, ועל כן היתה סברא ללכת קודם כל דרך ארץ פלישתים, כדי לעבור דרך ים סוף.

ויש להעיר, שאין הכרח לעבור דרך ים סוף, אם נזהה אותו עם מפרץ סואץ, כאשר עוברים בצפון חצי האי סיני, יותר מאשר אם יורדים דרומה, לנקודות ציון אחרות שמזוהות עם הר סיני. כל שכן שאם נזהה את ים סוף עם מפרץ אילת ונמקם את הר סיני אחריו בצפון מערב ערב הסעודית, הרי שלהיפך – כדי להטביע את המצרים יש ללכת במסלול מנוגד לגמרי לדרך ארץ פלישתים.

החזון איש[4] נדרש אף הוא לשאלה זו, והציע שתי תשובות. האחת:

"מפני הטעם 'פן ינחם העם' והוצרך [כלומר: שהוצרך] להסיבם דרך המדבר, נבחר הר סיני, ולולא זאת היתה התורה ניתנת להם בארץ ישראל".

והשנייה:

"שהיה הקדוש ברוך הוא מכניסם מקודם בארץ ישראל, ואחר כך יקרבם להר סיני ונתן להם את התורה".

שתי התשובות שכתב החזון איש מביעות תפיסה מחודשת, שניתן היה להקדים את הכניסה של ישראל לארץ למתן תורה. אולם אם נבין שישנו סדר הכרחי של יציאת מצרים מתן תורה וכניסה לארץ, תישאר השאלה במקומה.

בספר נחל יצחק[5], מובא בשם האדמו"ר מזוטשקא זצ"ל תירוץ בדרך הדרוש:

"אם היו אז באמונה חזקה ואיתנה, ולא היו יראים ממלחמה, היה נעשה להם נס והיה הר סיני נעקר ממקומו ובא אל המקום שהם נמצאים שם, וכדרך שנעקר הר המוריה ממקומו. רק מאחר שלפי מצב האמונה שלהם אז היו יראים ממלחמה, לכן הוצרכו ללכת אל הר האלוקים דרך המדבר".

לפי תירוץ זה, ודאי שמתן תורה היה צריך להיות בהר סיני, וכן ודאי שהיה צריך להיות לפני הכניסה לארץ, אלא שאם היה שייך ללכת בדרך ארץ פלישתים, היה הר סיני משנה את מקומו ונהיה בדרך הזו, ושם היינו מקבלים את התורה לפני הכניס לארץ.

הרמב"ם, בספרו נבוכים[6], הקשה מדוע החשש המפגש של יוצאי מצרים ממלחמה, מהווה סיבה לשינוי הדרך, הרי יכול היה ה' לתת אומץ בליבם, ולגרום להם שלא להירתע מהמלחמה:

"ואיזה מונע היה לה' מלהוליכם דרך ארץ פלישתים, ויתן להם יכולת להתייצב למלחמות, ואין צורך לכל הסבוב הזה בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה".

הרמב"ם עונה על כך תשובה יסודית:

"שכל הניסים, ואף על פי שהם שינוי טבע של מצוי מאחד הנמצאים, הרי טבע אישי בני אדם לא ישנה אותם ה' כלל על דרך הנס… שלא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו לעולם כפי היסודות החוקיים התורתיים, ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל אחד מבני אדם לְמה שירצה יתעלה מאותו אדם, כי אז היו בטלים שליחת הנביאים וכל הציווי כולו".

הקדוש ברוך הוא לא משנה את טבע האדם, כיון שמציאות כזו עומדת בסתירה לעיקרון הבחירה החפשית, עליו מושתת כל העניין של השכר ועונש. על כן בחר ה' בדרך ארוכה אך טבעית:

"אין בטבע האדם שיגדל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם – וילחם עם ילידי הענק מיד… ניהלם ה' בעכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ".

המעבר במדבר נועד להכין את עם ישראל לקראת הכניסה לארץ. במקום שיגיע עם עייף ויגע ויידרש לסדרה של מלחמות, יגיע עם מחושל ומחוספס, שאינו נרתע מפני האתגר הגדול.

לאור זאת, נראה שניתן גם ליישב את הקושייה שהזכרנו בתחילה: מכיון שממילא הדרך צריכה להיות ארוכה ומאתגרת, הרי שהדרך תעבור דרך הר סיני, ולכן נקבע ששם תינתן התורה.

אפשר להוסיף ולומר, שכמו שהמדבר מחשל את הגוף למלחמה בעמי הארץ, כך התורה מחשלת את האישיות שלנו לקראת מלחמת היצר.

 

 

 

[1] שמות י"ג, י"ז.

[2] שם, ג, י"ב.

[3] פרשת בשלח מסכתא דויהי פתיחתא.

[4] או"ח קכ"ה, י"א.

[5] על התורה ומועדי השנה עמ' ר"נ.

[6] ג, ל"ב עמ' שמ"ט במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

לקובץ המאמר