שמה של פרשתנו, שהוא שמו של החומש כולו, הוא 'במדבר', על שמו של הפסוק הפותח:

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד"[1].

כאשר מכאן ואילך יעסוק החומש בתיאור קורותיו של עם ישראל במדבר. וכאן המקום לשאול: מפני בה בחרה ההשגחה האלוקית שעם ישראל יעבור תקופה קשה כל כך בדרכו משעבוד מצרים לארץ ישראל?

תשובות על כך נותנת התורה בעצמה בפרשת עקב, שם כתוב[2]:

"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך זה ארבעים שנה במדבר, למען ענֹתך לנסֹתך לדעת אשר בלבבך התשמֹר מצוֹתיו אם לא".

ועוד כתוב:

"המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שָׂרָף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש. המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך, למען ענֹתך ולמען נסֹתֶךָ, להיטיבך בְּאַחֲרִיתֶךָ[3]".

אמנם, תשובות אלו טעונות ביאור: וכי הקדוש ברוך הוא העביר אותנו דרך המדבר, במטרה לגרום לנו עינוי? איזה עניין יש בכך?! וכן לא מובן מה הוא עניין הניסוי – האם כוונת התורה היא שההליכה במדבר נועדה לאתגר את אבותינו?

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים[4] פירש את הפסוקים שהבאנו. הפסוק הראשון, לדעת הרמב"ם, מתייחס לפסוק הבא מיד אחריו[5]:

"ןיענך וירעִבֶךָ וַיַאֲכִלְךָ את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבֹתֶיךָ, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

כלומר, המטרה של הליכתנו במדבר, מקום שאינו ראוי לשהייה ממושכת עבור בני אדם, היתה:

"שידעו העמים את זה, ויתפרסם בעולם שֶכָּל מי שנתייחד לעבודתו יתעלה יכלכלהו ממקום שלא העלה על דעתו".

כאשר עומד לדוגמא ולתפארת, איך שעַם שלם על זקניו וטפיו שרד כל כך הרבה שנים את אימי המדבר, אנו יודעים שהקדוש ברוך הוא אינו עוזב את יראיו, ויודע להמציא להם מזור ומזון בכל מצב ובכל תנאי.

ואילו הפסוקים הבאים, מפרש הרמב"ם, מלמדים אותנו טעם נוסף לחשיבות השהות במדבר:

"עניין 'נסותך' – להרגילך, ממה שנאמר[6]: 'אשר לא נסתה כף רגלהּ וגו' '. כאילו יאמר שהוא יתעלה הקדים להרגילכם לעינוי המדבר, כדי שיגדל אושרכם כאשר תיכנסו לארץ. וזה נכון, כי היציאה מן היגיעה אל הנחת נעימה יותר מן ההתמידה [=הימצאות במצב מתמיד] על הנחת".

היגיעה במדבר, נועדה להבליט עוד יותר את טובה של ארץ ישראל. כאשר אדם היה במציאות של קושי, הוא יודע ליהנות ממציאות של מנוחה.

ומוסיף הרמב"ם פירוש נוסף, בכיוון אחר:

"וידוע שאלמלי עינויים ויגיעתם במדבר, לא היו יכולים לכבוש את הארץ ולא להילחם. וכבר ביארה תורה את זה: 'כי אמר א-להים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב א-להים את העם דרך המדבר ים סוף[7]', כי ההתענגות מאבדת את האומץ, וצמצום המזון והעינוי מביאים את האומץ, והיא הטובה אשר באה בפרשה זו באחריתם".

השהות המתמשכת בתוך אתגרי המדבר חישלה את העם, והפכה אותו לאנשים שאינם חוששים לאחוז בחרב ולהשיב מלחמה.

לפירוש זה, הביא הרמב"ם לראיה את הפסוק בפרשת בשלח, המורה לנו שהקדוש ברוך הוא בחר שלא להוליך את יוצאי מצרים בדרך הקצרה, כיוון שלא היו כשירים מבחינה נפשית למצב של מלחמה.

העולה, שישנם שלוש סיבות לכך שהמעבר ממצרים לארץ ישראל היה דרך המדבר:

א. כדי ללמד אותנו שיעור באמונה: הקדוש ברוך אינו עוזב את הנאמנים לו, וממציא להם פרנסה גם ממקורות בלתי צפויים.

ב. כדי שעם ישראל ידע להעריך יותר את טוּבַהּ של ארץ ישראל, כאשר ישווה אליה את השהות במדבר הנורא.

ג. כדי שעם ישראל יגיע מחושל ומוכן למלחמות שיהיו לו בכיבוש הארץ.

החזון אי"ש בספרו על אורח חיים[8] העיר, שלכאורה מובא בתורה טעם אחר לכך שעם ישראל הלך דרך המדבר. והיינו, שבמעמד הסנה נאמר למשה רבינו:

"ויאמר כי אהיה עִמָךְ, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את הא-להים על ההר הזה[9]".

והרי שעם ישראל היו צריכים ללכת במדבר, כדי להגיע להר סיני, בלי שום קשר למפגש עם המלחמה בדרך ארץ פלישתים!

הגאון הרב שלמה פישר זצ"ל, בספרו בית ישי[10]  כתב שאין כאן כלל מקום לתמיהה: הקדוש ברוך הוא הרי ידע שאין בכוונתו לאפשר לעם ישראל לעבור דרך ארץ פלישתים, ולכן הודיע למשה רבינו, שהמעבר יהיה דרך הר סיני.

אמנם, לפי מה שלמדנו מדברי הרמב"ם במורה נבוכים, ניתן לומר שהתורה אינה חוששת לתת טעמים שונים לכך שעם ישראל הלכו דרך המדבר, ואכן אחד הטעמים הוא כדי שהתורה תינתן על הר סיני.

חכמינו זכרונם לברכה[11], עמדו על כך שלא במקרה התורה נתנה דווקא במדבר:

"ולמה נִתנה התורה במדבר? לומר: מה המדבר מופקר לכל בני אדם אף דברי תורה מופקרין לכל מי שירצה ללמוד. שלא יהא אדם אומר: אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי, ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה, אלא אבותיך גֵרים היו לכך כתיב: 'מורשה קהלת יעקב[12]', לכל מי שמתקהל ביעקב, אפילו הגֵרים שעוסקין בתורה שקולים הם ככהן גדול".

וכך כתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה[13]:

"בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כתר כהונה זכה בו אהרן… כתר מלכות זכה בו דוד… כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', כל מי שירצה יבא ויטול".

 

[1] במדבר א, א.

[2] דברים ח, ב.

[3] שם שם, ט"ו – ט"ז.

[4] ג, כ"ד.

[5] פסוק ג.

[6] שם כ"ח, ט"ו.

[7] שמות י"ג, י"ז.

[8] סי' קכ"ה אות י"א.

[9] שמות ג, י"ב.

[10] דרשות ח"א סי' א הערה כ"ד.

[11] תנחומא פרשת ויקהל סי' ח.

[12] דברים ל"ג, ד.

[13] ג, א.