הן בפרשת אחרי מות, והן בפרשת קדושים, מזהירה אותנו התורה שלא נלך בחוקות הגויים. בפרשת אחרי מות נאמר[1]:

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחֻקֹתיהם לא תלכו".

ובפרשת קדושים נאמר[2]:

"ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו וָאָקֻץ בם".

פסוקים אלו, הם המקור לדין המובא במשנה במסכת שבת[3]:

"יוצאין[4] בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי רבי יוסי, רבי מאיר אוסר אף בחול[5] משום דרכי האמורי".

המשנה מפרטת כל מיני דברים שאנשים היו לוקחים איתם, מתוך מחשבה שדברים אלו מסוגלים לרפואה. רבי יוסי מתיר ללכת איתם גם בשבת, ואילו לדעת רבי מאיר אסור ללכת איתם גם ביום חול, משום דרכי האמורי.

הרמב"ם בספר המצוות[6], מבאר שהאיסור ללכת בדרכי האמורי, הוא חלק ממה שאסרה התורה עלינו לחקות את ההתנהגויות של הגויים. וכך כתב:

"שהזהירנו מלכת בדרכי הכופרים ומהתנהג במנהגותיהם ואפילו במלבושיהם וקבוציהם במושבם[7]… ולשון ספרא[8]: "ובחקותיהם לא תלכו'- שלא תלכו בנימוסיות שלהם, בדברים החקוקים להם כגון תרטיאות וקרקסיאות והאסטריאות[9]'. ואלו הם[10] מינים מן המושבים שהיו מתקבצין בהן לעבודת הצלמים. רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים. רבי יהודה אומר שלא תנחור[11] ולא תגדל ציצית[12] ולא תספר קומי[13]'… זה כולו להתרחק מהם ולגנות כל חוקותיהם ואפילו במלבוש".

בגמרא[14] מבואר שלא כל רפואה שמקורה מהגויים, אסורה משום דרכי האמורי:

"אביי ורבא דאמרי תרוויהו כל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי".

ופירש הרמב"ם[15]  ש'דרכי הרפואה' היינו:

"שיאמרו הרופאים שהוא מועיל".

והיינו שהאיסור הוא לחקות סתם רפואות שנוהגים בהן הגויים, אבל אם זו רפואה שהרופאים מעידים שהיא מועילה, אין איסור להשתמש בה. וראה במורה נבוכים[16] שביאר הרמב"ם יותר וכתב:

"שכל דבר שנתאמת ניסיונו… ואף על פי שאין ההגיון מחייבו– מותר לעשותו, והרי הוא משום רפואה".

הרי שהאיסור הוא להעתיק מנהגים שהם על דרך אמונות תפילות, ולא שימוש בדברים שהניסיון הוכיח שהם מועילים, אף שאיננו מבינים כיצד הם פועלים.

האיסור ללכת בחוקות הגויים, מרחיק אותנו מהגויים וממנהגיהם, ומשמר את הייחודיות המיוחדת של עם ישראל. את שורשי החטא של חיקוי הגויים, ביאר מרן הראי"ה קוק זצ"ל בספר אורות[17]:

"טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'. לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים היסתוריים[18] מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כי אם גם מעולים וגדולים מכל עם. אם נדע את גדולתנו- אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו- אנו שוכחים את עצמינו, ועם שישכח את עצמו- בודאי הוא קטן ושפל".

כשאנו שוכחים שאנו העם הנבחר, שהתורה שלנו על חוקיה ומצוותיה היא מקור גאוותנו, אנו באים לרעות בשדות זרים, ומנסים להעתיק אלינו תרבויות זרות, עם כל המוזרויות שיש בהם. הרפואה של חטא של הליכה בדרכי האמורי, היא לחזק בקרבנו את הקשר לעבר המפואר שלנו, ולפתח את האמונה שאנו מקוּוים לעתיד הרבה יותר מזהיר ממה שכבר ידענו.

הרי שגם אם עכשיו אנחנו במצב שפל, אנו יודעים שאין זה אלא מצב זמני, ובאמת אנו נועדנו לגדולות והגדולה נמצאת בנו, ואין לנו לנסות לחפש את ה'נוצץ' שמחוץ לגבולותינו. בספר מכתבי הרב חפץ חיים[19], מספר בנו הרב אריה לייב:

"זכורני כי פעם קראו לפניו[20] מהעתון 'המליץ' מה שכתב אחד ה'משכילים' כי מקווים כי נהיה במשך הימים כמו בולגריא, שהרימה ראשה משפל מצבה תחת הטורקים והנַהּ ממלכה בין הממלכות. ובכה אבי באמרו: 'וכי בשביל זה נשפך דמנו במשך אלף ושמונה מאות שנים, כדי להגיע למעלת עם בולגריא?! והלא הכתוב אומר[21]: 'והביאך ד' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה והיטבך והרבך מאבותיך', וכתוב עוד[22] 'כי ישוב ד' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך', ובדברי הנביאים כתוב[23] 'והיו מלכים אומניך וכו' אפים ארץ ישתחוו לך', 'ושמתי כדכוד וכו'[24]' וכהנה וכהנה בכל הנביאים. כן נתבשרנו על התשובה באמור הכתוב[25] 'ואתה תשוב ושמעת בקול ד' ועשית את כל מצותיו'".

מרן החפץ חיים, לא היה מסוגל לשמוע שיש יהודי ששאיפותיו הלאומיות נגמרות בכך שתהיה לנו מדינה עצמאית כמו שיש לבולגרים. מרן החפץ חיים היה מלא בהכרה בכך שאנו העם הנבחר, שהעתיד המקוּוה עוד לפניו וכיון שכך, הרי ששאיפתנו למדינה עצמאית, אינה אלא חלק מהשאיפה הגדולה שלנו, לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש. ממלכה של עובדי ה' שמרוכזת סביב בית מקדשנו, שלא רק שלא תצטרך לשאוב אליה את תרבויות ההבל של הגויים, אלא תהווה בעצמה אור לגויים. כמו שנאמר[26]:

"והלכו גויים לאורך, ומלכים לנגה זרחך".

 

[1] ויקרא י"ח, ג.

[2] שם כ, כ"ג.

[3] ו, י [גרסת הרמב"ם בפירוש המשניות].

[4] בשבת מרשות לרשות.

[5] כלומר: ביום חול.

[6] לא תעשה ל.

[7] מקומות שהגויים התקבצים בהם, כמו התיאטראות שמפרט מיד בסמוך.

[8] אחרי מות פרשה ח פרק י"ג אות ט.

[9] איצטדיונים.

[10] כלומר: תרטיאות וכו'.

[11] יש גירסה 'שלא תינקור' והכוונה להסתכל במראה כדי ליפות את עצמך.

[12] בלורית.

[13] תספורת שהיתה מקובלת אצל הגויים, שהיו מגלחים את שערם מקודקודם עד המצח, ומשאירים שיער מקודקודם עד העורף.

[14] שבת ס"ז.

[15] שבת י"ט, י"ג.

[16] ג, ל"ז.

[17] אורות התחיה ה.

[18] הסטוריים. נכתב בת' כדי לרמוז שההיסטוריה היא 'הסתר י-ה'. הקדוש ברוך הוא פועל דרך המאורעות אף שאיננו מבחינים בכך.

[19] עמ' 77.

[20] כלומר: לפני החפץ חיים.

[21] דברים ל, ה.

[22] פס' ט.

[23] ישעיהו מ"ט, כ"ג.

[24] שם נ"ד, י"ב.

[25] דברים שם, ח.

[26] ישעיהו ס, ג.