אחד הדברים המדהימים בתורה הוא שאף על פי שמתן תורה היה לפני למעלה מ-3000 שנה, היסודות המוסריים וההלכתיים שבתורה מתאימים גם לימינו. אמנם החיים השתנו בעקבות התקדמות הטכנולוגיה, אך הכלים לדון בסוגיות ההלכתיות האקטואליות נמצאים כבר בתורה, בגמרא ובראשונים. הדבר נכון במיוחד בנוגע לרמב"ם, שהקיף בחיבוריו את כל התורה. במאמר זה ננסה לדון בסוגיה אקטואלית לאור דברי הרמב"ם.
בפרשתנו מוזכרים דיני הגעלת כלים וטבילת כלים: "דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא. וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם" (במדבר לא, כג).
מפסוקים אלו הגמרא[1] לומדת שאדם הקונה כלים מן הגויים צריך להגעילם ברותחים וכן לטבלם במקווה של ארבעים סאה. בזמננו התחדשה מציאות של שימוש יום יומי בכלים חד פעמיים, ונשאלת השאלה: האם יש לטבול כלים חד פעמיים שנקנו מגויים?
הבירור ההלכתי נוגע בעיקר לתבניות אלומיניום, כיוון שכלי נייר פטורים מטבילה, ולדעת רוב הפוסקים אין צורך לטבול גם כלים העשויים מפלסטיק[2].
הירושלמי[3] מבאר שטעם מצות טבילת כלים הוא כדי שהכלים יֵצאו מטומאתו של הגוי שהיו שרויים אצלו לקדושתו של ישראל. לפי דברי הירושלמי, נפסק בשו"ת שב יעקב[4] שכלים שאינם מקבלים טומאה פטורים מטבילה. אם כן נותר עלינו לברר אם כלים חד פעמיים מקבלים טומאה. מקור אפשרי לבירור נמצא בדברי הרמב"ם[5]:
"העושה כלי קיבול… הרי זה מקבל טומאה בכל שהוא מן התורה. ואין לכלי קיבול שיעור. והוא שיעשה דבר של קיימה שאפשר שיעמוד. כיצד? העושה כיס מן העור המצה [עור לא מעובד] שלא נתעבד כלל, או מן הנייר אף על פי שהנייר אינו מקבל טומאה. או מקליפת הרמון והאגוז והאלון, אפילו חקקום התינוקות למוד בהן את העפר… הרי אלו מקבלין טומאה…
אבל העושה כלים מן הלפת והאתרוג והדלעת היבשים שחקקום למוד בהן וכל כיוצא בהן, הרי הן טהורין, לפי שאי אפשר שיעמדו אלא זמן מועט".
לפי הרמב"ם, אחד התנאים לכך שכלי יקבל טומאה הוא שהוא יהיה בר קיימא. ואולם כלי שאינו יכול לעמוד אלא זמן מועט אינו מקבל טומאה, כגון: כלים שנעשו מלפת ומדלעת. לפי קביעה זו של הרמב"ם, פסק הרב משה פיינשטיין[6] שכלים חד פעמים המתקלקלים לאחר כמה פעמים של שימוש – אינם מקבלים טומאה ופטורים מטבילה. פסיקתו של הרב פיינשטיין מבוססת על הבנה ברמב"ם שכלי המתקלקל עקב השימוש בו אינו מקבל טומאה, אף על פי שבלא שימוש יכול היה להתקיים זמן רב.
ואולם הרב מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות[7] דחה הבנה זו, שכן בדברי הרמב"ם שהזכרנו לעיל כתוב שכלי העשוי מנייר מקבל טומאה, אף על פי שברור שאחרי כמה פעמים של שימוש הנייר יקרע. לפי הרב קליין יש להבין את דברי הרמב"ם באופן שונה: רק כלי העשוי באופן שיתקלקל מעצמו בלא שימוש אינו מקבל טומאה, כגון: כלי העשוי מן הלפת והדעלת שבמשך הזמן ירקב ויתבקע. ואולם כלי שבלא שימוש עתיד להתקיים זמן רב, כגון: כלי העשוי מנייר – מקבל טומאה חרף העובדה שאם ישתמשו בו פעמים מספר הוא יתקלקל. לפי הבנה זו, גם כלים חד פעמיים מקבלים טומאה, כיוון שבלא שימוש יכולים להתקיים זמן רב, ורק השימוש גורם להם שיתקלקלו. לכן פסק הרב מנשה קליין שתבניות אלומיניום חד פעמיות חייבות בטבילה.
דבר נוסף המיוחד באופן השימוש בכלים חד פעמיים הוא שלאחר השימוש הם נזרקים לפח גם אם לא התקלקלו. ננסה לבחון אם עובדה זו משליכה על קבלת הטומאה וחיוב הטבילה של הכלים לפי דברי הרמב"ם במקום אחר[8]:
"חותל של הוצין [כלי העשוי מענפים] שמניחין בו הרוטב וכיוצא בו – אם הוא נותן לתוכו ונוטל מתוכו – מתטמא. ואם אינו יכול ליטול מה שבתוכו עד שיקרענו או יתירנו או שחשב לאכול מה שבתוכו ולזרקו – טהור. וכן הקרן שהוא משתמש בה ומשליכה – אינה מקבלת טומאה, ואם חשב עליה [החליט להשתמש בה בתור כלי פעמים נוספות] – מקבלת טומאה".
מתוך דברי הרמב"ם עולה שכלי שמתכננים להוציא את מה שבתוכו ומיד אחר כך לזֹרקו אינו מקבל טומאה. לפי דברי הרמב"ם הללו פסק השו"ת חלקת יעקב[9] שכלים חד פעמיים פטורים מטבילה, כיוון שלאחר השימוש בהם זורקים אותם לפח.
ואולם שו"ת משנה הלכות[10] חלק על דבריו וכתב שאין להביא ראיה מדברי הרמב"ם הנ"ל:
"ולפי עניות דעתי אין משם [מדברי הרמב"ם הנ"ל] ראיה כלל לדידן [לכלים חד פעמיים], דהתם בחותל מיירי… דהחותל מצד עצמו אינו כלי עשוי לתשמיש אלא לאותן התמרים [כעין קופסת שימורים. ובהמשך קורה לחותל 'שומר לפרי'] שכך היה דרכם בזה… ולכן כיון דהחותל מצד עצמו אינו כלי שפיר תלוי במחשבתו אי רוצה בו, וכיון דקורעו ומשליכו לאשפה הוה ליה תשמיש ארעי ואינו מקבל טומאה דלא הוי כלי.
אבל בדידן [כלים חד פעמיים] דהוי כלי גמור והבית חרושת עושהו כלי גמור שאפשר וראוי לעמוד ימים רבים ועשוי להשתמש להכניס ולהוציא אין זה נפקא מינה בתשמיש ארעי או לא".
לפי המשנה הלכות, כוונה לזרוק את הכלי לפח פוטרת מטבילה רק כשכלי אינו חשוב מצד עצמו, כגון: החותל שמשמש רק בתור שומר לפירות שבתוכו, או קרן שמעולם לא נעשתה לשם כלי. ואולם כלי גמור חייב בטבילה אף אם מתכוון לזרקו לאחר השימוש. שכן לא יעלה על הדעת שסיר יקר שמתכננים לזרקו לאחר שימוש אחד יהיה פטור מטבילה.
לפי זה, פסק המשנה הלכות שכלים חד פעמיים חייבים בטבילה, כיוון שיוצרו בתור כלי תשמיש חשובים. וכן פסק גם הרב עובדיה יוסף[11].
מסוגיה זו, אנו נוכחים עד כמה דברי הרמב"ם משמעותיים אף לשאלות המתחדשות בעקבות השינויים הטכנולוגיים.
הערה
הדיון ההלכתי היה בנוי על דברי השב יעקב שכלים שאינם מקבלים טומאה – פטורים מטבילה. ולפי זה דנו בדברי הרמב"ם אם כלים חד פעמיים מקבלים טומאה.
ואולם יש להעיר ששו"ת יהודה יעלה[12] חלק על כך ופסק שאף כלי שאינו מקבל טומאה חייב בטבילה,
כיוון שטבילת כלים חדשים אינה נועדה לטהר את הכלי מטומאה שהייתה בהם כטומאת הזב, אלא להעלות את הכלי שהיה בבעלות גוי לקדושת ישראל, וזה שייך אף בכלי שהיה שייך לגוי שאינו מקבל טומאה.
לפי דבריו לא יועיל להוכיח שכלים חד פעמיים אינם מקבלים טומאה. ואולם שו"ת מנחת יצחק[13] כתב שאף לשיטתו כלים חד פעמיים פטורים מטבילה, כיוון שלא נעשו לשימוש קבוע.
בימינו חלק גדול מתבניות האלומיניום מיוצרות בארץ ופטורות מטבילה. ולמעשה כל אחד ינהג על פי רבותיו.
[1] עבודה זרה עה, ע"ב.
[2] שו"ת מנחת יצחק (ג, עו) כתב שיש לטבול כלי פלטיק בלא ברכה, אך הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת ג, ס) פסק שאין חובה לטבול כלי פלסטיק, והמחמיר לטבלם תבוא עליו ברכה.
[3] ירושלמי עבודה זרה ה, טו, והובא בבית יוסף יורה דעה קכ.
[4] סימן לא [הרב יעקב פופרש כ"ץ (נפטר בתק"ב 1742) היה אב"ד וראש ישיבה בפפד"מ]. דבריו הובאו גם בפתחי תשובה יורה דעה קכ, ו.
[5] רמב"ם הלכות כלים ב, א.
[6] אגרות משה יורה דעה ג, כג.
[7] חלק ז, סימן קיא [הרב מנשה קליין – תרפ"ה-תשע"ב. שהה בשואה במחנות ריכוז שונים, וזכה לשרוד. הוא נותר בודד מכל משפחתו. שימש כאדמו"ר מאונגוואר].
[8] רמב"ם הלכות כלים ה, ז.
[9] שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן מו. [הרב מרדכי יעקב ברייש (תרנ"ו– י"ד בכסלו תשל"ז) היה רב ואב"ד הקהילה החרדית בציריך שבשווייץ]. אולם ייתכן שלפי החלקת יעקב, אם משתמשים בכלי כמה פעמים לפני שזורקים אותו לפח הכלי יהיה חייב בטבילה.
[10] משנה הלכות ז, קיא.
[11] חזון עובדיה הלכות קידוש, טז בהערות.
[12] חלק א, יורה דעה סימן רטז. [רבי יהודה בן ישראל אסאד (התקנ"ד 1794 -התרכ"ו 1866). נולד בעיר אסאד שבהונגריה. נחשב לפוסק הדור בהונגריה לאחר פטירת החת"ם סופר].
[13] שו"ת מנחת יצחק ח, סט [הרב יצחק יעקב וייס, (ה'תרס"ב – ה'תשמ"ט) היה רבה של העדה החרדית].