ההנהגה הנִסית בעולם הטבע

ש"י לוי

| ט' תמוז תשפ"ב |

פרשת בלק

לפני כמה שנים, בפרשת בלק, נתתי שיעור בפרשת שבוע לאנשים שאינם דתיים. אחד הדברים שתהיתי כיצד יתקבל בקרב השומעים היה סיפור פתיחת פי האתון. כיוון שמציאות שבה אתון מדברת ומפתחת שיחה שלמה עם אדונה אינה אפשרית על פי חוקי הטבע, הסיפור הזה עלול להישמע מוזר. לשכל האנושי קשה להאמין שדברים החורגים מהמציאות הטבעית אכן התרחשו. תפיסה שכלית זו הביאה את אריסטו ואת חבריו לסבור שהעולם קדמון, כיוון שעל פי חוקי הטבע אי אפשר לברוא יש מאין. אולם הרמב"ם יוצא בחריפות רבה נגד דבריהם:

"אבל סברת הקדמות כפי האופן הנראה לאריסטו שהוא על דרך החיוב ולא ישתנה טבע כלל ואין דבר יוצא ממנהגו – הרי זה סותר את התורה מעיקרה, ומכחיש את כל הנסים בהחלט, ומבטל כל התקוות שהבטיחה בהן התורה או שהפחידה מהם[1]".

בתורה מתוארים נִסים רבים החורגים מדרך הטבע, כגון: בריאת העולם, עשרת המכות, נתינת המן לבני ישראל וכן פתיחת פי האתון. אדם שלא מאמין כלל במציאות של נס, ממילא סובר שכל הדברים האלו לא התרחשו והתורה היא שקר. כמו כן, התורה מזכירה פעמים רבות שהעולם מתנהל באופן של שכר ועונש. אם עם ישראל ישמור את מצוות ה', העולם הטבעי ייטיב להם. גשמים יבואו בעִתם, ועץ השדה ייתן פריו. וחס וחלילה גם להפך. כמובן ששינוי במנהג הטבע, לטוב ולרע, בעקבות מעשה רוחני של האדם – נחשב לנס. וממילא אדם שאינו מאמין בנִסים, גם לא יאמין בהבטחות ובאזהרות התורה. לכן קובע הרמב"ם שחוסר האמונה בנִסים "סותר את התורה מעיקרה".

אם כן, האמונה בנִסים היא הכרחית על פי התורה. ההבנה הפשוטה היא שבמצבים מסוימים נאלץ הקב"ה לשנות מטבעו של העולם כדי להנהיגו בצורה ישרה. כך, למשל, בעקבות עקשנותו של בלעם ללכת לקלל את עם ישראל, שולח לו הקב"ה אותות שמעשיו אינם רצויים בעזרת פתיחת פי האתון. הרמב"ם מציין שכך סברו כת המדברים[2]. אולם הרמב"ם חולק עליהם, וכותב: "ולא כן נאמין אנחנו, אך הרצון (האלוקי) היה בששת ימי בראשית". ראיה לכך אפשר לראות בדברי המשנה:

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ (שבלעה את קרח) ופי הבאר (באר מרים) ופי האתון[3]"

בפשטות, כוונת חז"ל היא להדגיש שמציאות על טבעית אפשרית, והיא מכוונת בידי ה'. אולם מדוע חשוב כל כך לחז"ל להדגיש שהנִסים הנ"ל "נבראו" כבר בבריאת העולם? תשובה לכך אפשר למצוא בפירוש הרמב"ם על משנה זו:

"שהם (חז"ל) לא יאמינו בחידוש הרצון (רצון השם) עת אחר עת, אלא שבראשית עשיית הדברים הושם בטבעם שייעשה בהם כל מה שייעשה, בין שהיה הדבר אשר ייעשה – תדיר, והוא הדבר הטבעי, ובין שהיה לעתים רחוקות, והוא המופת. ולפיכך אמר שביום הששי הושם בארץ שתשקע בקורח ועדתו, ובבאר שתוציא המים, ובאתון שתדבר[4], וכן השאר…"

הרמב"ם מסביר שהשינוי בטבע, הבא בעקבות הנס, אינו דבר שמתרחש בזמן הנס, אלא הוכן כבר בששת ימי בראשית, ויצא אל הפועל בזמן הראוי לו. אולם אם כן, מדוע רק נִסים אלה נבראו בבריאת העולם? הרי התרחשו נִסים רבים אחרים, כמו קריעת ים סוף, שלא מוזכרת במשנה! על כך עונה הרמב"ם:

"ושמא תאמר: ואם המופתים כולם הושמו בטִבעֵי אותם הדברים מששת ימי בראשית – למה יוחדו אלה העשרה? דע, שהם לא יוחדו לומר שאין שם מופת שהושם בטבע הדברים מששת ימי בראשית זולת אלה, אלא אמר שאלה בלבד היתה עשייתם בין השמשות, ושאר המופתים אמנם הושמו בטבע הדבר אשר נעשו בו בראשית הֵעשותו. למשל אמר, כי ביום השני, בעת היחלקות המים, הושם בטבעם שייבקע ים סוף למשה, והירדן ליהושע, וכן לאליהו ואלישע. וביום הרביעי, כשנבראה השמש, הושם בה שתעמוד בזמן פלוני במאמר יהושע לה. וכן שאר המופתים, חוץ מאלה העשרה".

הרמב"ם כותב שכל הנִסים בעולם הוכנו כבר בששת ימי בראשית, אלא שרובם הוכנו כבר מיד עם בריאת אותם חלקים בטבע שעתידים לשנות מטבעם. למשל, בעת בריאת המים כבר הוכנה בהם היכולת הנִסית להיקרע בפני עם ישראל ים סוף.

אם כן, מדוע הדברים המנויים במשנה נבראו בערב שבת בין השמשות, ולא כבר בזמן הבריאה? הרי ביום בריאת בעלי החיים כבר אפשר היה לברוא את כוח דיבורה של האתון, וכן ביום בריאת הארץ אפשר היה להכין את מסוגלותה להיבקע תחת קרח ועדתו!

הרב אריה לוין, בפירושו למשנתנו[5], מבאר את ההבדל בין נִסים אלה לשאר הנִסים:

"מה שנבראו אלו עשרת הדברים בערב שבת בין השמשות, כי אלו עשרת הדברים אינם דברים גשמיים ממש ולא רוחניים לגמרי, אלא בינונים, קרובים יותר אל הרוחניות בפנימיותן, אך יש בהם גם התלבשות גשמית מאחר והם בעולם השפל".

הנִסים שנבראו במשך ששת ימי בראשית, כגון קריעת ים סוף ועמידת השמש בפני יהושע, הם נִסים הדורשים שינוי גשמי בטבע העולם. אולם בנִסים המנויים במשנה, אלה שנבראו בבין השמשות, יש שינוי גשמי ורוחני:

"לולא היה באתון כח חיוני רוחני למעלה מכל בהמה וחיה, לא היה אתון בלעם מוכיחתו, עד שאמרו רז"ל[6] שבתוכחות אתונו שא היה יכול לעמוד".

כוח הדיבור הוא מציאות שכלית-רוחנית, שכן יכולת הדיבור, והמחשבה מה לומר ובאיזה סגנון להתנסח, נובעות מהשכל. השינוי הנִסי שבאתונו של בלעם לא היה רק ביכולתה הגשמית להוציא קול דיבור, אלא היה זה שינוי שכלי שנתן יכולת באתון לנהל שיחה עם בלעם, ולהוכיח אותו בחריפות על מעשיו כלפיה. לכן נס זה, הכלול משינוי גשמי ושינוי רוחני, לא נברא בששת ימי הבריאה, אלא דווקא בבין השמשות, הזמן המקשר בין היום והלילה. בבריאת העולם קישר זמן זה בין ששת ימי המעשה, שבהם נבראה הבריאה הגשמית, לבין יום השבת, שבו חדל ה' לעסוק בבניין העולם החומרי. דבר זה מראה על המעלה הרוחנית שיש ביום השבת.

הרמב"ם מדגיש[7] ששיטתו, האומרת שהנס הוכן בבריאת העולם, אינה נובעת מתפיסה שאין ביד ה' יכולת לשנות את הבריאה, אלא אדרבה – זה מראה על גדלות ה', שברא עולם מושלם, המכיל כבר מראשיתו את היכולת הנִסית לשנות מדרך הטבע, עולם שאינו נדרש לתיקונים בעִתות מאוחרות יותר[8].

[1] מורה נבוכים ב, כה.

[2] שמונה פרקים לרמב"ם, פרק ח.

[3] אבות ה, ו.

[4] יש להעיר שלכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם. מפירוש המשנה כאן מתבאר שהאתון דיברה באופן ממשי. ואילו במורה נבוכים חלק ב, פרק מב, כותב הרמב"ם שאת דיבור האתון ראה בלעם במחזה הנבואה.

ראיתי מספר תשובות לקושי זה, אך הן לא הניחו את דעתי דיין. עיין בביאור הרב שילת לפירוש המשנה לרמב"ם במסכת אבות ה, ו. בספר תורת העולה (של הרמ"א) חלק ב פרק יח. שו"ת מהר"מ אלשקר סימן קיז.

[5] ר' אריה היה אומר, מסכת אבות מבוארת בידי רבי אריה לוין בעריכת שמחה רז. עיין שם שהביא מספר ביאורים נוספים לכך.

[6] בראשית רבה פרשה צג אות י.

[7] מורה נבוכים ב, כט

[8] להרחבה עיין בדברי הרמב"ן בדרוש תורת ה' תמימה (מופיע בספר כתבי הרמב"ן). הרמב"ן חולק על הרמב"ם שכל הניסים הוכנו כבר בששת ימי הבריאה.

לקובץ המאמר