בפרשתנו מסופר, ששבט לוי נבחר להחליף את הבכורות, אשר עבודת הקודש היתה אמורה להיות מוטלת עליהם. וכך כתוב[1]:

"וידבר ה' אל משה לאמר. ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל, והיו לי הלויים. כי לי כל בכור ביום הַכֺּתִי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה' ".

ופירש רש"י:

"לפי שהיתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלויים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם".

מי שעבד עבודה זרה, נפסל מהקרבת קרבנות. וכך לימד הנביא יחזקאל[2]:

"יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּֽוּלֵיהֶם וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָוֹן, עַל־כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶם נְאֻם ה' אלקים וְנָשְׂאוּ עֲוֹנָם. וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקְּדָשִׁים, וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ. וְנָתַתִּי אוֹתָם שֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת הַבָּיִת לְכֹל עֲבֹדָתוֹ וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה בּו. וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם ה' אלקים".

והיינו שהכהנים שעבדו עבודה זרה, אף שעכשיו חזרו בתשובה והם רוצים לעבוד במקדש, אינם רשאים להקריב קרבנות, אלא רק להיות 'שומרי משמרת הבית'. ופירש המלבי"ם:

"להדיח הרצפה להכין הכלים וכדומה".

ואילו הכהנים ממשפחות בני צדוק, שלא נכשלו בעבודה זרה, הם יזכו להמשיך לקיים את עבודת הקרבנות. וכך הביא הרמב"ם להלכה בהלכות ביאת המקדש[3]:

"כל כהן שעבד עבודה זרה בין במזיד בין בשוגג, אף על פי שחזר בתשובה גמורה – הרי זה לא ישמש במקדש לעולם, שנאמר: 'וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי', אחד העובד אותה בשירות כגון שנעשה כומר לעבודה זרה, או המשתחוה לה או המודה בה וקבלה עליו באלוה – הרי זה פסול לעולם".

וכיון שהבכורות חטאו בעגל, הם נפסלו לעבודה, והוחלפו בכהנים שלא חטאו. וקבע הקדוש ברוך הוא שאף שהבכורות התקדשו עד סוף כל הדורות במכת בכורות, והבכורות שנולדו אחרי חטא העגל לא עבדו עבודה זרה, בכל זאת הבכורות נפסלו לעולם, ויש מצווה לפדות אותם על ידי כהן[4].

וכך מבואר ברמב"ם בתחילת הלכות בכורות[5]:

"מצוות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה בין במין החמור… בכור אדם ובכור חמור נפדין ופדיונן לכהן".

הרמב"ם מגדיר את הפרשת הבכור לשם הפדיון כמצווה. וכן כתב הרמב"ם גם בספר המצוות[6]:

"הציווי שנצטווינו בקידוש בכורות, כלומר: הפרשתם והבדלתם לְמה שחובה לעשות בהם, והוא אמרוֹ יתעלה[7]: 'קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה".

וכאן יש לשאול: האם יש משמעות מעשית לכך שאנו מפרישים את הבכור לשם פדיון, כלומר: האם 'ההפרשה' הזו מחילה דינים מיוחדים על התינוק? בסדר פדיון הבן, תקנו שהכהן שואל את אבי הילד:

"מַאי בעית טְפֵי [מה אתה רוצה יותר], לתן לי בנך בכורך שהוא פטר רחם לאמו, או בעית [שאתה רוצה] לפדותו בעד חמש סלעים כדמחיבת מדאוריתא [כמו שאתה מחויב מהתורה]?".

ואף כאן יש מקום לשאול: האם יש משמעות לשאלת הכהן, וכי יש באמת אפשרות שהאב יענה שאינו רוצה לפדות?! ובאמת, הפתחי תשובה על השולחן ערוך חלק יורה דעה סימן ש"ה סעיף י  כתב[8]:

"עיין בתשובת חוט השני סימן צ"ב שכתב דאין הפירוש שנותן לו הברירה, שהרי אם רצה האב להניח הבן לכהן אינו יוצא בזה… אלא כדי לחבב הפדיון על אביו אומר כן".

הפתחי תשובה הביא, שבאמת אין לשאלת הכהן משמעות מעשית, ואין אפשרות כזו להשאיר את הבן אצל הכהן, אלא שאלת הכהן היא רק כדי 'לחבב את הפדיון על האב'. אך עדיין נותרה שאלתנו הראשונה: האם יש משמעות להפרשת הבן לשם פדיון? או במילים אחרות: האם יש דינים מיוחדים בבכור שעדיין לא נפדה? בגמרא במסכת בכורות[9] מבואר:

" 'לא תעבֺד בבכור שורך[10]' – אבל אתה עובד בבכור אדם".

ופסק על פי זה הרא"ש[11]:

"ובכור אדם שרי [מותר] בהנאה".

וכן בעל תרומת הדשן פסקי מהרא"י[12] כתב שמטעם זה אין שום הגיון בהשארת הבן הבכור אצל הכהן:

"בן בכור דיליף בהדיא מקרא [שלמדנו בפירוש מהפסוק] דחולין גמור הוא, למאי מבעיא ליה [למה צריך אותו] לכהן, אי לעבד – אין בן חורין נעשה עבד, אי לבן – הא לאו זרעֵיה הוא [הרי אינו בנו]".

הרי שאין בבכור אדם הלכות מיוחדות אף שאינו אינו פדוי. ולפי זה באר בספר אור אברהם לפרשת בחקתי[13]:

"דעל ידי מעשה הפדיון יש כאן ביטוי לרצוננו להקדיש את הבכור ולתתו לה', ורק דאנו פודין אותו בחמישה סלעים. דהא [שהרי] אם אין אנו מסכימים ורוצים שיהיה לה', לשם מה צריך בפדיון?".

בבכור אדם מקיימים את מצוות הפרשתו לה', על ידי מצוות הפדיה, כיון שבכך אנו מראים שאנו מוכנים לתת אותו לה', אלא שה' אמר שלא לתת לו את הבכור, אלא לפדות אותו. אך בספר ערוך השולחן[14] חידש שיש דינים מיוחדים בבכור שאינו פדוי:

"והאמת כן הוא שהם קדושים לה' ככל הקדשים שאסור להם לעשות דבר חולין ואכילתם וכל מעשיהם בקדושה… וזהו מאמר הכהן במאי בעית טפי אי ברך בוכרך [האם בנך בכורך] יהיה כולו קודש לה' כהכוונה הראשונה ביציאת מצרים, או חמש סלעים למפרקיה [לפדותו] ומודיעו הכהן מהו עניין הפדיון ולהבינו למה הצריכה התורה לפדותו, וזהו כאומר: אם נשאל לכל אב במה חפצך אם שבנך יהיה קדש ולא יוכל לעשות דבר חול, או לפדותו בחמישה סלעים ויהיה ביכולתו להתנהג בעולמו ככל בני אדם, ובוודאי לא ימצא שום אב שלא יחפוץ לפדותו".

לדעת בעל ערוך השולחן, בכור שאינו פדוי הוא קדוש, והוא חייב שיהיו כל מעשיו בקדושה, כפי שהיתה הכוונה הראשונה ביציאת מצרים. ויש להעיר, שלכאורה הכוונה הראשונה היתה כנ"ל שהבכורות יהיו הכהנים, ולא שיהיו אסורים לעשות דברי חולין, וצ"ע.

 

 

 

 

 

 

 

[1] במדבר ב, י"א – י"ג.

[2] מ"ד, י"ב – ט"ו.

[3] ט, י"ג.

[4] כדעת הרשב"ם שמות י"ג, י"ג. אמנם לדעת האבן עזרא שם פס' ב' אין קשר בין פדיון בכורות לפדיון כאן.

[5] א, א – ב.

[6] עשה ע"ט. עמ' צ"ג – צ"ד במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[7] שמות י"ג, ב.

[8] ס"ק ט"ו.

[9] ט, א.

[10] דברים ט"ו, י"ט.

[11] בכורות א, י"א.

[12] סי' רל"ה.

[13] עמ' תט"ז.

[14] יו"ד ש"ה, ל"ז.