בפרשתנו מסופר על נס קריעת ים סוף[1]:
"ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים. ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם".
ננסה ללמוד על השקפת הרמב"ם על נס זה ושאר הניסים. המשנה באבות[2] אומרת:
"עשרה דברים נבראו בין השמשות: פי הארץ פי הבאר, פי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב והמכתב והלוחות".
הרמב"ם ראה בדברים אלו, שיעור יסודי בהבנת דרכי פעולת ה' בעולם, בדרך הטבע ובדרך הנס:
"כבר ביארתי לך בפרק השמיני[3] שאינם סוברים[4] שיש חידוש רצון בכל עת ועת, אלא שבתחילת עשיית הדברים ניתן בטבעם שייעשה בהם כל מה שנעשה, בין שהיה אותו הדבר נעשה ברוב הזמנים, והוא הדבר הטבעי, או שהיה נעשה באקראי והוא המופת. ולפיכך אמר כי ביום הששי[5] ניתן בארץ שתשקע בקֺרח ועדתו, ובבאר שתוציא את המים, ובאתון שתדבר[6], וכן השאר[7]".
הרמב"ם מבאר, שהיה חשוב לחז"ל לומר שהניסים כמו חוקי הטבע כבר הוכנו מראש, כיון שבכך לא נהיה מוכרחים לומר שהקדוש ברוך הוא משנה את רצונו לפי העניין והמצב. והנה, מה שאמר הרמב"ם כאן בדעת חז"ל, שכל הניסים נקבעו מראש, ביאר מקורו במורה נבוכים[8]:
"שם[9] נאמר 'אמר רבי יונתן תנאים התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לפני ישראל… אמר ר' ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית… ציוויתי את הים שיקרע, את האוּר שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, את האריות שלא יזיקו לדניאל, את הדג שיקיא את יונה', והוא הדין בכל השאר".
והוסיף הרמב"ם[10] וביאר:
"ושמא תאמר, אם כל המופתים ניתנו בטבע אותם הדברים מששת ימי בראשית, מדוע ייחדו אלו העשרה? דע, שלא ייחדום לעניין שאין שַם[11] מופת שניתן בטבע הדברים מששת ימי בראשית זולת אלו, אלא אמר שאלו היתה עשייתם בין השמשות בלבד, ושאר המופתים נתנו בטבע הדבר שנעשו בו בעת עשייתו בתחילה. והנני אומר לך משל: ביום שני, בעת הבדלת המים ניתן בטבעם שיבקע ים סוף למשה, והירדן ליהושע, וכן לאליהו ואלישע… וכך שאר המופתים, אלא שאלו העשרה ניתנו בטבעי אותם הדברים בין השמשות".
כלומר, כל הניסים נקבעו מראש. אלא שניסים כמו קריעת ים סוף, נקבעו בעת שנבראו המים ביום שני, ואילו עשרת הניסים שנמנו במשנה, נקבעו רק בבין השמשות. וסתם הרמב"ם את הדברים: מפני מה קריעת ים סוף נקבעה ביום השני, ואילו בקיעת הארץ לקֺרח ועדתו נקבעה רק בבין השמשות?
וראיתי בפירושו של המאירי לפרקי אבות שאחר שהביא את דברי הרמב"ם הנזכרים לעיל, הוסיף:
"ועדיין אני תמה א"כ היה לו לייחס פי הארץ ופי הבאר לעת שנברא הארץ? ואפשר שפי הבאר ופי הארץ עיקר מציאותם להעניים ולגמול בני אדם שנבראו בששי".
המאירי מבאר בדעת הרמב"ם, שפי הבאר נועד לאפשר גם לעניים לשתות מים, ופי הארץ נועד כדי לבלוע את קרח ועדתו, הרי שניסים אלו נועדו עבור בני אדם, ובני האדם נבראו ביום ששי, ועל כן הנסים האלו נקבעו רק ביום ששי בבין השמשות.
אבל לא זכיתי להבין דבריו, שהרי גם קריעת ים סוף נועדה עבור בני אדם, ואם כן מדוע קריעת ים סוף נקבעה ביום שני ולא ביום ששי?
ואין לתרץ, שקריעת ים סוף היה נס עבור כלל ישראל, ואילו הבאר היתה רק לעניים, שהרי המשנה מנתה גם את המן והכתב והמכתב והלוחות, שהיו עבור כלל ישראל.
עוד מצאתי שכתב התשב"ץ בחיבורו מגן אבות על מסכת אבות:
"והיתה קבלה בידם שאלו הדברים לא נגזר עליהם אלא באותה שעה שהיה הטבע ממוצע, בין החידוש והקיום, כי אלו הדברים הם גם כן ממוצעים בין הטבע, והנה על כן נגזר עליהם באותה שעה".
וגם את דבריו לא זכיתי להבין. מפני מה פתיחת פי האתון יותר ממוצעת בין החידוש והקיום, מאשר קריעת ים סוף?
יהיה איך שיהיה, הרמב"ם ראה כאן עניין עקרוני באמונתו בדבר שינוי הרצון. וכן כתב בפרק השמיני, אליו ציין הרמב"ם לעיל:
"ובזה חולקים 'כת המדברים'[12], לפי ששמעתים אומרים שהרצון בכל דבר הוא בכל עת ועת תמיד, ולא כן אמונתנו אנו, אלא הרצון היה בששת ימי בראשית, ושכל הדברים ינהגו פי טבעיהם תמיד, כמו שאמר[13] 'מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש'. ולפיכך הוצרכו חכמים לומר בכל הניסים אשר הם מחוץ לטבע שהיו ויהיו כפי שהובטח בהם, כולם כבר קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית, וניתן בטבע אותם הדברים או שיתחדש בהם מה שנתחדש, וכאשר נתחדש בזמן הראוי חשבו בו שהוא דבר שאירע עתה, ואין הדבר כן".
וחזר הרמב"ם ושנה פרק זה במורה נבוכים[14]:
"שהם[15] אמרו כי כאשר ברא ה' את המציאות הזו וטבעה כפי הטבעים הללו שַת[16] באותם הטבעים שיתחדש בהם כל מה שנתחדש מן הניסים בזמן חידושם".
וצריך להבין, מפני היה כל כך חשוב לרמב"ם לומר שהקב"ה נתן בעולם רצון קבוע? מה כל כך אם נורא אם נסבור כמו 'כת המדברים'? ביאר הרמב"ם בפרק השמיני הנ"ל:
"נמצא כלל הדברים שאתה תדע, שכמו שרצה ה' שיהא האדם בעל קומה זקופה וחזה רחב ובעל אצבעות, כך רצה שיהא מתנועע ונח מצד עצמו, ויעשה פעולות בבחירתו, ואין דבר המכריחו עליהם ולא מונע אותו מהן… וכיון שזה חיובי במציאות האדם, כלומר שיעשה ברצונו פעולות הטוב והרע מתי שירצה, צריך ללמדו דרך הטוב, ויצווה ויוזהר ויוענש ויוגמל, ויהיה כל זה צֶדֶק".
הרמב"ם מבאר, שכאשר אנו אומרים שהעולם מתנהל על פי טבע שנקבע מראש, ולא מערבים את הרצון האלוקי ככזה שהוכרע רק ברגע זה, הרי שאנחנו משאירים את המקום לאדם לבחור בעצמו בין טוב לרע. ועניין זה, שלאדם יש בחירה, הוא בסיסי ביותר באמונה שלנו, כיון שבלעדיו אין שום מקום לשכר ועונש.
לרמב"ם חשוב להדגיש שאנו כבני אדם חייבים לקחת אחריות על מעשינו, ולא לנסות לגלגל אל עבר הקדוש ברוך הוא את המחדלים שלנו.
[1] שמות י"ד כ"א- כ"ב.
[2] אבות ה, ו. בפירוש המשניות של הרמב"ם זו משנה ה'.
[3] בפרק השמיני בהקדמה לפרקי אבות. עמ' רס"ב- רס"ג במהדורת הגאון מהר"י קאפח.
[4] כלומר: שאין חז"ל סוברים.
[5] היינו בבין השמשות כמו שאמרה המשנה.
[6] היינו פי הארץ פי הבאר ופי האתון.
[7] שבעת הדברים הנוספים שמנתה המשנה שנבראו בבין השמשות.
[8] ב' כ"ט.
[9] ראה בראשית רבה ה, ה.
[10] בפירוש המשנה לאבות.
[11] הגאון מהר"י קאפח ביאר שמילה זו היא הוספה מקובלת בשפה הערבית, ואין לה שום משמעות.
[12] אסכולה פילוסופית מוסלמית.
[13] קהלת א, ט.
[14] שם.
[15] חז"ל.
[16] הניח.