הניסיון שבמן

שאולי גרינפלד

| ט"ז שבט תשפ"ד |

פרשת בשלח

עם ישראל יצא ממצרים, חֵיל פרעה שיצא לרדוף אחריהם טבעו בים, ואחרי התפרצות השמחה בשירת הים, נראה שהגיע הזמן לצאת לדרך חדשה. אלא שכבר בתחילת הדרך, אנו מגלים שלא קלה היא דרכנו. עם ישראל, שעושה את דרכו במדבר, מסיים לאכול את הצידה לדרך שהוציאו ממצרים, ונשאר רָעֵב:

"ויסעו מאילים, ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני, בחמישה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים. וילינו [קרי – וילוֺנוּ] כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשֺׂבע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה, להמית את כל הקהל הזה ברעב[1]".

בתגובה, הקדוש ברוך הוא מודיע למשה רבינו, שמעכשיו תקופת השהות של עם ישראל במדבר, תזכה ל'מפעל הזנה' אלוקי מיוחד:

"ויאמר ה' אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא[2]".

הפתרון למחסור באוכל הוא, שעם ישראל יקבלו מדי יום לחם מהשמים. אלא שהתורה מוסיפה כאן מילים: הסיבה לכך, שהפתרון יהיה לחם שמגיע מהשמים, היא 'למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'. מהי המשמעות של הניסיון הזה?

רש"י כתב:

"למען אנסנו הילך בתורתי – אם ישמרו מצוות התלויות בו, שלא יותירו ממנו ולא יֵצאו בשבת ללקוט".

נתינת הלחם מהשמים, לוּותה במתן שני איסורים: איסור להותיר ממנו למחר בבוקר, ואיסור ללקוט ממנו בשבת. והרי שהניסיון הוא, האם עם ישראל ישמור את שני האיסורים האלו.

נכדו של רש"י, הרשב"ם, פירש באופן אחר:

"מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורותי".

לדעת הרשב"ם, הניסיון שנכתב כאן, אינו מלשון ניסוי וטעיה, אלא במובן של צבירת ניסיון: עם ישראל יהיה תלוי לגמרי בקדוש ברוך הוא, שהרי אין לו שום דרך אחרת להשיג אוכל, ומתוך כך יתרגלו להאמין בו ולשמור את מצוותיו.

מדברי הרמב"ן נראה שפירש באופן שלישי, שכך כתב:

"ניסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יִראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחילה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעבו אליו, ועִם כל זה שמעו ללכת אחרי ה' לא מקום לחם".

לפי הרמב"ן, הניסויון הוא במובן של  'אתגר'. עם ישראל נדרשו להיות נאמנים לה', למרות שהם היו במציאות מאתגרת: הם נמצאים במדבר, אין להם שום ביטחון כלכלי, ה'לחם משמים' שמסופק להם על ידי ה', הוא מזון שאינו מוּכר להם ואף לא לשׁוּם אדם אחר אֵי פעם, ולמרות כל זאת עם ישראל מתגבר, ומקיים 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה[3]'.

הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים, הקדיש פרק אחד[4], לבירור ענייני הניסיונות המוזכרים בתורה. ראשית,  כותב הרמב"ם, שמדובר בסוגיה שאינה פשוטה בכלל:

"עניין הניסיון קשה מאד, והוא מן הקשיים החמוּרים בתורה".

כשאנו לומדים בתורה, שהקדוש ברוך הוא 'מנסה' מישהו, ואנו מנסים לתרגם זאת למושגים שלנו, הדברים נשמעים כמו במעבדה של כימיה: אנו עושים ניסוי, מערבבים חומר אחד בחומר אחר, מחממים את התערובת, ורוצים לדעת מה יקרה. לפני הניסוי לא ידענו מה תהיה התוצאה, ועכשיו אנחנו יודעים. כל זה טוב ויפה, כשאנחנו עורכים ניסוי. אך אצל הקדוש ברוך הוא, הרי הכל גלוי וידוע לפניו, ואין לו שום צורך 'לפתוח מעבדה' ולערבב מַבחנות, ואם כן לא מובן בשביל מה הקדוש ברוך הוא מנסה אנשים. וכפי שמעיד הרמב"ם: זו מהקושיות החמוּרות בתורה.

מסתבר, שקושיה זו היא שעמדה בפני הרשב"ם והרמב"ן, ולכן פירשו את הניסיון במובן של הֶרגֵל או אתגר, ולא במובן של ניסוי וטעיה. הרמב"ם, אשר הבין את המילה 'ניסיון' על פי דרכו של רש"י, אכן עמד על הקושי הגדול שבהבנה זו.

כדי לבאר אם כן מה כן כוונת התורה בספרה על ניסיונות, כתב הרמב"ם:

"דע, שכָּל ניסיון שנאמר בתורה, הרי מטרתו ועניינו שידעו בני אדם מה שראוי להם לעשות או מה שראוי להם לסבור[5]. וכאילו עניין הניסיון שתיעשה פעולה מסוימת שאין המטרה עצם אותה פעולה, אלא המטרה שתהיה לדוגמא, כדי ללמוד ממנה וללכת בעקבותיה".

התורה היא ספר הדרכה ולימוד שהקדוש ברוך הוא נתן בידינו. ובהתאם לכך, גם הניסיונות שמסופר אודותם בתורה, נעשו כדי שאנחנו, בני האדם, נלמד מהם.

לאור הבנה זו, מבאר הרמב"ם את עניין הניסיון שבמן:

"וכיון שנתבאר כי עניין 'לדעת' כאן שידעו בני אדם, כך אמרוֺ במן: 'למען ענֺתך לנסֺתך לדעת את אשר בלבבך התשמֺר מצותו [קרי – מצותיו] אם לא[6]', עניינו שידעו העמים את זה, ויתפרסם בעולם, שכָּל מי שנתייחד לעבודתו יתעלה יכלכלהו ממקום שלא הֶעֱלָה על דעתו. ועל עניין זה עצמו נאֱמר במן בראשית ירידתו 'למען אנסנו הילך בתורתי אם לא', כלומר: שילמַד מכך כל לומד, ויראֶה האם ההתייחדות לעבודתו מועילה ומספיקה או שאינה מספיקה".

מטרת הניסיון במן, היה להוכיח קבל עם ועולם, שמי שמייחד את עצמו לעבודת ה', הקדוש ברוך הוא מוצא לו 'פתרונות כלכליים', גם ממקומות שלא היתה שום אפשרות לחשוב עליהם, ממש כמו שהקדוש ברוך הוא הוריד לעם ישראל במדבר לחם משמים.

דברי הרמב"ם אלו, אין מקורם מסברתו הישרה בלבד, אלא ממדרש חז"ל. וכך נאמר במדרש לקח טוב[7]:

"א"ר אלעזר: בימי ירמיהו הוציא להם לישראל צנצנת המן, שנאמר[8]: 'הדור אתם ראו דבר ה', הֲמִדְבָּר הייתי לישראל'. אמר להם ירמיהו הנביא לישראל: מפני מה אין אתם עסוקין בתורה? אמרו לו: אם אנו מתעסקין בתורה מאין נתפרנס? באותה שעה הוציא להם צנצנת המן, אמר להם: ראו אבותיכם שהיו במדבר ועוסקין בתורה ממה היו מתפרנסין, אף אתם אם עוסקין בתורה הקדוש ברוך הוא מפרנס אתכם".

ירמיהו הנביא, כאשר רצה להוכיח את ישראל על כך שאינם עוסקים בתורה, היה צריך להתמודד עם הטענה הנגדית: אם נעסוק בתורה, ממה נתפרנס? ולשם כך הביא לראיה את המן שירד לישראל במדבר, כדי להוכיח שמי שירצה להתמסר לעבודת ה', הקדוש ברוך הוא כבר ידאג לפרנסה שלו.

וכך כתב הרמב"ם, גם בסוף הלכות שמיטה ויובל[9]:

כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים".

 

[1] שמות ט"ז, א – ג.

[2] פס' ד.

[3] ירמיהו ב, ב.

[4] מורה נבוכים ג, כ"ו.

[5] מה שראוי להם לסבור – כלומר: מהי ההשקפה הנכונה.

[6] דברים ח, ב.

[7] שמות פרק ט"ז פסוק ל"ג.

[8] ירמיהו ב, ל"א.

[9] י", "ג.

לקובץ המאמר