הסנהדרין

שאולי גרינפלד

| ג' אלול תשפ"ה |

פרשת שופטים

בפרשתנו אנו לומדים על הסמכות שניתנה לסנהדרין להכריע מהי כוונת התורה. וכך נאמר[1]:

"כי יפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו. ובאת את הכהנים הלוים ואל השֹפט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית אל פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ושמרת לעשות ככל אשר יורוך".

וכך מתאר זאת הרמב"ם[2]:

"בעת שֶיִפָּלֵא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה, בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקיבל מרבותיו – הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים, ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, ואומרים להם בית דין: 'כך הוא הדין'. אם שמע וקיבל מהן מוטב, ואם לאו כולן באים לבית דין שעל פתח העזרה, ואומרים גם הם להן: 'כך הוא הדין', אם קיבל ילכו להם, ואם לאו – כולן באין לבית הדין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר[3]: 'מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ', ובית דין אומרין להם 'כך הוא הדין', ויוצאין כולן".

מעבר לבתי הדין הפזורים בערי ישראל, ישנם בתי דין מרכזיים – בפתח הר הבית ובפתח העזרה, ובראש הכל – הסנהדרין שבלשכת הגזית. על הכרעתם של בתי הדין הראשונים עוד אפשר להתווכח, אבל דברי בית הדין שבלשכת הגזית הן הכרעה אחרונה – אחריהן יוצאים כולם החוצה, ואין עוד מקום לנסות לשכנע.

וכך פירט הרמב"ם בספר המצוות[4]:

"שנצטווינו לשמוע לבית דין הגדול ולנהוג על פיהם בכל אשר יצוו בענייני אסור ומותר. ואין חילוק בזה בין דבר שקבלוהו בקבלה ובין דבר שלמדוהו באחת המידות התורניות או דבר שהסכימו עליו כדי לגדור פרצה, או בהתאם לאיזה מצב שהוא, ממה שנראה להם נכון ושיש בו חיזוק לתורה – כל זה חייבים אנו לקיימו ולעשותו ולנהוג על פי דבריהם בל נעבור עליהם".

דבר שקבלוהו בקבלה – היינו תורה שבעל פה שעוברת מדור ודור.

דבר שלמדוהו באחת המידות – הכוונה שהסנהדרין דרשו שכך ההלכה על פי קל וחומר או גזירה שווה וכיוצא באלו.

דבר הסכימו עליו כדי לגדור פרצה – לדוגמא: גזרו שכתבי הקודש יטמאו את הידיים, כיון שראו שאנשים מטמינים שם תרומה, בטענה ששניהם קודש, ונמצא שכשהיו באים עכברים לאכול את התרומה, היו מזיקים לכתבי הקודש.

או בהתאם לאיזה מצב שהוא – למשל שתקנו שבתולה תינשא ביום רביעי, כיון שבתי הדין היו יושבים בימי חמישי, ורצו שאם תהיה לבעל טענת בתולים, יוכל להשכים מיד לבית הדין. או שתקנו שיקראו קריאת שמע של ערבית עד חצות, כדי שאדם לא ירדם ונמצא שלא קרא קריאת שמע.

הרי שהסמכות של הסנהדרין אינה רק לפרש את התורה, אלא גם לתקן תקנות ולגזור גזירות, לפי מה שנראה להם שיש בכך צורך.

את הטעם לכך הגדיר הרמב"ם[5]:

"בית הדין הגדול שבירושלים – הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה".

הרמב"ם קבע הגדרה מיוחדת: הסנהדרין הם 'עיקר תורה שבעל פה'. אנו רגילים לחשוב על תורה מן השמים – כלומר: נותן התורה הוא הקדוש ברוך הוא. וכאן אנו רואים שהתורה שבעל פה קשורה דווקא לבני אדם – לגדולי חכמי האומה היושבים בסנהדרין. התורה שבעל פה מתעצבת ונקבעת לפי הלך רוחם השקפת עולמם ומיטב הבנתם של גדולי ישראל. ובלשונו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל[6]:

"תורה שבעל פה מונחת בעצם אופיהּ של האומה, שמצאה את ברכתהּ על ידי הגילוי השמימי של תורה שבכתב".

הקדוש ברוך הוא בחר לתת את התורה לעם ישראל, דווקא כדי שהתורה שבעל פה תצא ותתפתח מהסנהדרין שלנו. האופי הלאומי שלנו, של 'עם יֹדעי א-להיו[7]', של עם של 'רחמנים  ביישנים וגומלי חסדים[8]', הוא האופי שראוי לקבל את ה'תורה מן השמים', ולתת בה את דמותו המיוחדת.

וכפי שכתב עוד מרן הרב[9]:

"אנו חשים שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באוֹר תורת אמת, היא גרמה באופיהּ המיוחד, שתורה שבעל פה נוצרה בצורתה המיוחדה [המיוחדת]. ודאי כלולה תורת האדם הזאת בתורת ה', תורת ה' היא גם היא".

היה מקום לחשוב, שכיון שתורה שבעל פה מקבלת את צורתהּ על ידי בני אדם, צדיקים וחכמים ככל שיהיו, הרי שאינה אלא 'תורת האדם'. אך לא היא – זו היא תורת ה'. תורת ה' שמגיעה אלינו דרך הצינור של 'אופיה של האומה', של חכמי הסנהדרין.

לאור תובנה זו, נוכל להבין את דברי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה. שם כתב הרמב"ם כך[10]:

"ואם יפרש [הנביא] איזה פירוש, ויפרש מי שאינו נביא פירוש אחר, ויאמר הנביא: 'אמר לי ה' כי פירושי הוא הנכון' – אין שומעין לו".

הרמב"ם מלמד אותנו, שנביא אינו נאמן לומר שה' לימד אותו מהו פירוש התורה הנכון. ומבסס זאת הרמב"ם על הפסוקים שהבאנו:

"ולא הִמְחַנוּ[11] ה' אל הנביאים, אלא הִמְחַנוּ אל החכמים בעלי הדין. לא אמר: ובאת אל הנביא, אלא אמר: 'ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט".

הקדוש ברוך הוא השאיר כעניין עקרוני, את האחריות על התורה שבעל פה בידי חכמי ישראל ולא בידי הנבואה. עד כדי כך שאם "אמר הנביא שה' אמר לו כי הַפְּסַק במצווה פלונית כך, ושדינו של פלוני הוא הנכון, הרי אותו הנביא נהרג לפי שהוא נביא שקר".

התורה שבעל פה עניינה לגלות את התורה דרך אופיו של עם ישראל, כפי שהוא מתבטא על ידי גדולי חכמי ישראל.

בספר אורות[12], ביאר מרן הרב מזווית נוספת את חשיבות של קיום התורה דווקא על ידי החכמים ולא על ידי הנבואה:

"מה שלא עשתה הנבואה, בכלֵי מלחמתהּ החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים  ולשרש אחרי עיקרי ההשפּלוֹת היותר גרועות של עושק וחמס… עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם".

הנבואה עוסקת 'בתמונה הגדולה'. היא מוכיחה את העם על דרכו הרעה, אך לא עוסקת בדרך התיקון, הארוכה והמיוסדת על פרטי פרטים של בירורי הלכות.

דווקא החכמים, שצועדים איתנו לאט לאט בדרך העולה, הם אלו שישקמו את האומה.

 

[1] דברים י"ז ח – ט.

[2] ממרים ג, ח.

[3] פס' י.

[4] ע' קל"ח על פי תרגום הגאון מהר"י קאפח.

[5] ממרים א, א.

[6] אורות התורה א, ב.

[7] דניאל י"א, ל"ב.

[8] יבמות ע"ט.

[9] שם א, א.

[10] עמ' ח במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[11] נתן לנו לסמוך.

[12] זרעונים, במאמר: 'חכם עדיף מנביא'.

לקובץ המאמר