נאמר בפרשה[1]:
"והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
בתחילה מסופר שמרים ואהרן תמהו על אודות האשה הכושית אשר לקח משה, ופירש רש"י, שהכוונה לכך שמשה נפרד מציפורה, על אף שהיתה אשה צדיקה. ואף שהיה משה נביא, הרי גם הם נביאים ולא הוצרכו לפרוש. ולבסוף מסופר שה' נזף במרים ואהרן, ומרים נהיתה מצורעת. באמצע מסופר שהאיש משה ענו מאד.
למה הכוונה 'ענו'? כותב רש"י:
"שפל וסבלן".
וכאן יש לשאול: מפני מה חשוב לרש"י לתת שתי משמעויות למילה 'ענו'- גם שפל וגם סבלן?
מורי חמי, ר' יוסף מרדכי כינרתי, התייחס לשאלה זו בחוברת 'אהבת חסד' על במדבר[2].
כאמור, רש"י פירש שהטענה של אהרן ומרים היתה שמשה רבינו לא היה צריך להיפרד מציפורה, שהרי אף הם נביאים ולא הוצרכו לפרוש. בטענה זו גנוז חשד במשה, שיש בו ממידת הגאווה. חשד שמא משה רבינו מחשיב את עצמו לנביא ברמה אחרת, כך שנביא בדרגתו חייב לפרוש מאשתו.
על חשד זה משיבה התורה 'והאיש משה ענו', ומה שפירש מציפורה, אינו בגלל שהוא מחשיב את עצמו לנביא גדול יותר, אלא שכך ה' צווה עליו, כיון שבאמת נבואת משה אינה דומה לנבואת שאר הנביאים. ולכן פירש רש"י: ענו- שפל.
ולמה הוסיף רש"י סבלן?
כיון שבפסוק כתוב:
"ויאמרו הרק אך במשה דבר ה', הלט גם בנו דבר, וישמע ה'".
וקשה: מה התורה באה ללמד אותנו במילים 'וישמע ה"? הלוא ודאי שה' שומע ויודע את הכל! אלא בהכרח הכוונה במילים 'וישמע ה" היא, שהקדוש ברוך הוא החליט להגיב על מה שדובר. ועל כך באה התורה להציב את הניגוד: אמנם ה' החליט להגיב על הפגיעה בכבודו של משה, אבל משה עצמו היה ענו מאד, ולא הגיב. וזה מה שהוסיף רש"י ופירש: ענו- סבלן.
הרי שבפסוק שלנו המילה ענו משמשת בשתי משמעויות: גם שפל, שמה שפרש מציפורה לא נבע מכך שהחשיב את עצמו לבעל מעלה גדולה יותר, וגם סבלן- שאף ששמע שדברו בגנותו וחשדו בו במה שאין בו- לא הגיב על כך.
הרמב"ם הזכיר את הפסוק שלנו בפירושו על המשנה באבות[3]. במשנה נאמר:
"רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד הווי שפל רוח, שתקוות אנוש- רמה".
הרמב"ם עומד על ההתבטאות החריגה של המשנה: "מאד מאד". ומוצא לה מקור בפסוק שלנו:
"ויש לך ללמוד ממשה רבינו שהיה שלם במעלות ההגיוניות והמידתיות כולם, נוסף על מעלתו בנבואה, אב בחכמה אב בנבואה אב בתורה, ושבחו הכתוב מכולם במידת הענווה בלב, שנאמר 'והאיש משה ענו מאד'. ואמרו 'מאד', מורה על הנטייה כלפי הקצה האחרון, וכן תמצאהו אומר 'ונחנו מָה[4]'".
כדי להבין את כוונת הרמב"ם בדברים אלו, יש לעיין בדבריו בהקדמה למסכת אבות, הנקראת 'שמונה פרקים', בפרק הרביעי. שם הרמב"ם מלמד אותנו כלל בדרכי מידות הנכונות:
"המעשים אשר הם טוב הם המעשים המאוזנים, הממוצעים בין שני קצוות ששניהם רע, האחד הגזמה והשני מיעוט. והמעלות- הם תכונות נפשיות והרגלים ממוצעים בין שתי תכונות רעות, שהאחת יתור והשנייה חיסור, ומהתכונה הזו[5] יבואו אותם המעשים[6]".
הרמב"ם מלמד אותנו, שהאדם צריך להרגיל את עצמו להתנהג בצורה מאוזנת, על ידי שיסגל לעצמו מידות ממוצעות. אחת הדוגמאות שהרמב"ם נותן היא:
"הנדיבות היא מדה ממוצעת בין הכיליות[7] והפזרנות".
כלומר: אין זה נכון שאדם יהיה פזרן בממונו, וגם אין זה נכון שיהיה קמצן, אלא אדם צריך להחזיק במידה הממוצעת, ולהיות נדיב.
בעניין מידת הענווה מגדיר הרמב"ם:
"והענווה ממוצעת בין הגאווה ושפלות הרוח".
לפי דברים אלו נראה, ששפלות הרוח, היא מידה שאינה טובה, שהרי היא אחת המידות הקיצוניות, ואילו במשנה שנינו 'מאד מאד הווי שפל רוח'. האם באמת יש חוסר התאמה בין דברי הרמב"ם למשנה? וכן יש לשאול: הרמב"ם הרי כתב שהתורה הדגישה שמשה רבינו היה ענו מאד, כדי לומר שהיתה למשה רבינו 'נטייה כלפי הקצה האחרון', כלומר שמשה רבינו נטה אחר שפלות הרוח. וכי התורה התכוונה לשבח את משה בתכונה שאינה טובה?
בכדי להשיב על תמיהות אלו, נחזור אל דברי הרמב"ם בפירוש המשנה באבות. שם הביא הרמב"ם שבמסכת סוטה[8] נחלקו האמוראים האם יש מקום גם למידת הגאוה, וכך נאמר שם:
"אמר רבא: בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה[9]. א"ר נחמן בר יצחק: לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר דכתיב ביה תועבת ה' כל גבה לב? [10]".
ופירש הרמב"ם, שדעת רבא שהענווה הממוצעת, היא השייכת למעלות המידות. אך אין זה נכון להיות באמצע המרחק שבין הענווה לגאווה, אלא שאם דרך משל נחלק את המרחק שבין שפלות הרוח לגאווה לששים וארבעה חלקים שווים, הנכון יהיה לעמוד בחלק הששים ושלש ליד שפלות הרוח. ואילו דעת רב נחמן בר יצחק היא, שאין ראוי שיהיה לאדם אפילו משהו ממידת הגאווה.
הרי שאמנם הענווה היא התכונה הממוצעת, אלא שבסולם המידות שבין שפלות הרוח לגאווה, מדריכה אותנו התורה בהגדרתה את משה רבינו 'ענו מאד' לנטות אל עבר שפלות הרוח, ומכאן גם במשנה: "מאד מאד הווי שפל רוח".
וכן סיכם הרמב"ם גם בחיבורו הגדול, בהלכות דעות[11]:
"ויש דעות שאסור לנהוג בהם בבינונית אלא יתרחק בהם עד הקצה האחר, והוא גובה הלב. שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד. ולפיכך נאמר במשה רבינו 'ענו מאד' ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים 'מאד מאד הווי שפל רוח'. ועוד אמרו של המגביה לבו- כפר בעיקר, שנאמר[12]: 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך', ועוד אמרו: 'בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה".
הרי שמפורש בדברי הרמב"ם, שהענווה היא יוצאת דופן משאר המידות, ואין לאחוז בה במידה האמצעית, אלא להיפך- כאן יש בדווקא לנטות אל עבר שפלות הרוח.
[1] במדבר י"ב, ג.
[2] עמ' 37- 38.
[3] ד, ד.
[4] שמות ט"ז, ז.
[5] הממוצעת.
[6] המאוזנים והטובים.
[7] קמצנות.
[8] ה.
[9] ראוי שיהיה בנידוי מי שיש בו גאווה, וכן ראוי שיהיה בנידוי מי שאין בו גאווה.
[10] צריך שבאדם לא תהיה גאווה בכלל, וכי קטן בעיננו מה שכתוב שהגאוותן הוא תועבת ה'?!
[11] ב, ג.
[12] דברים ח, י"ד.