אחד מבגדי הכהן הגדול המוזכר בפרשתנו, הוא הציץ. וכך נאמר:

"ועשית ציץ זהב טהור, ופׅתחת עליו פיתוחי חֺתם קדש לה'. ושׂמת אֺתו על פתיל תכלת… והיה על מצח אהרן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנֺת קדשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'[1]".

וכך תיאר הרמב"ם[2] את עשיית הציץ:

"כיצד מעשה הציץ? עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות [כארבע ס"מ]  ומקיף מאוזן לאוזן, וכותב עליו שני שיטין [שורות] 'קדש לה' ' – 'קדש' מלמטה 'לה' ' מלמעלה, והאותיות בולטות בפניו. כיצד? חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה [כלומר: על חומר רך, כדי שהאותיות יוכלו לבלוט קדימה], עד שבולט. והוא נקוב בשתי קצותיו, ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב כדי שיהיה נקשר בפתיל כנגד העורף".

הציץ היה מעטר את ראשו של הכהן הגדול כדוגמת כתר, וכלשון הרמב"ן[3]:

"והציץ נזר המלכים הוא, וכתיב[4] 'יציץ נזרו' ".

כפי שהבאנו, בפסוק נאמר שכאשר הציץ נמצא על מצח אהרן, הרי שאהרן 'נושא את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל'. מה המשמעות של אותה 'נשיאת עוון הקדשים'? הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש[5] מבאר שישנן שלושה מצבים שבהם הציץ מְרַצֶה:

"כהן שעבד ואחר כך נודע שהיה טמא, אם היא טומאה ידועה [שהכהן ביקר במקום שידוע שנקברו בו מתים] – כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין. ואם היא טומאת התהום [שביקר הכהן במקום שלא היה ידוע שקבורים בו מתים] הציץ מרצה, וכל הקרבנות שהקריב נׅרצוּ".

בדרך כלל הדין הוא שאם כהן עבד במקדש כאשר הוא טמא – אין כל משמעות לעבודות שעשה, ולכן אם הקריב לאנשים קרבנות, לא יצאו ידי חובתם, ועליהם לשוב ולהביא את קרבנם. אך אם הסיבה לכך שהכהן היה טמא היתה טומאת התהום – הרי שאם בעת שהקריב את הקרבנות היה הציץ על מצח הכהן הגדול, הקרבנות כשרים ומביאיהם יצאו ידי חובתם.

מצב שני הוא:

"וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין".

הדין הוא, שהקרבה אינה נחשבת, אם לא נזרק דם השחיטה על המזבח. קרבן יחיד שֶׁבְּשָׂרוֹ וְאֵמוּרָיו נטמאו, ולכן אסור להקריבם – אין זורקים את דמו, והקרבן נפסל. אך אם כבר זרקו את הדם, הציץ מרצה. חידוש זה נלמד מכך שלשון הפסוק הוא שהציץ נושא את עוון הקדשים, היינו את עוון הקרבן – הקודש – עצמו  שנטמא. אך אם האדם המקריב נטמא – אין הציץ מרצה.

והמצב השלישי הוא, שהציץ מרצה על טומאה בציבור, וגורם לכך שיצאו הציבור ידי חובתם, אף שהקריבו כאשר היו טמאים. ובלשון הרמב"ם:

"אינו מרצה… על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה".

וכאן יש מקום לשאול: אחרי שלמדנו שהציץ מרצה דווקא כאשר הקרבן עצמו נטמא, כלשון הפסוק: 'עון הקדשים', מדוע מלמד אותנו הרמב"ם שהציץ מרצה גם על טומאת התהום ועל טומאה בציבור, הרי אלו אינן טומאות של הקרבן, אלא של המקריבים!

לשאלה זו, נדרש הגאון רבי איסר זלמן מלצר, בספרו אבן האזל[6]. ותוכן דבריו,  שבכדי להבין את דברי הרמב"ם עלינו ללמוד הקדמה קצרה. כאשר אדם הביא את קרבנו בטומאה, יש לכך שתי משמעויות: יש בידו עוון על כך שהקריב בטומאה, וכן אינו יוצא ידי חובה. כשחידשה התורה שהציץ מרצה, התייחסה התורה לשני הדברים. את החידוש שהציץ מרצה על העוון, אנו לומדים מהמילים: 'ונשא אהרן', ואת החידוש שהבעלים יצאו ידי חובה, אנו לומדים מהמילים: 'לרצון להם'. הרי שֶמה שלמדנו שהציץ מרצה רק על טומאת הקרבן ולא על טומאת המקריב, נאמר דווקא לגבי החידוש הראשון – שהציץ מרצה על עוון ההקרבה בטומאה, שבזה כתוב 'את עון הקדשים', אבל החידוש שהבעלים יצאו ידי חובה, נאמר גם כאשר המקריב טמא, שהרי המילים 'לרצון להם' אינן מוסבות על המילים 'עון הקדשים'.

בדרך כלל, כאשר המקריב טמא, אינו יוצא ידי חובת הקרבן, שהרי הקרבתו היא כמו מצווה הבאה בעבירה. אבל אם נמצא מקרים בהם לא היתה עבירה בכך שאדם הקריב כאשר היה טמא – יועיל ריצוי הציץ כדי שיצא ידי חובת הקרבן.

לאחר הקדמה זו, נוכל להבין את דברי הרמב"ם: בטומאת התהום, וכאשר טומאה דחויה בציבור – אין עוון, ואם כן אין צורך בריצוי הציץ על עוון, ומה שאנו צריכים את ריצוי הציץ הוא רק כדי שיצאו המקריבים ידי חובתם על אף שהקריבו בטומאה, ועל כך למדנו מהמילים 'לרצון להם' שהציץ מרצה.

בספר מורה הנבוכים[7], עומד הרמב"ם על כך שמצד אחד התורה מחדשת שהציץ מרצה על עון הטומאה בהקרבה, אך בכל זאת מתארת את החטא בלשון מרתיעה: 'וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים'. וכך כתב:

"כיון שאי אפשר שלא ישגה אדם ויכנס למקדש טמא או יאכל קדשים והוא טמא ואפשר שיעשה זאת במזיד כדרך שעוברים רוב הרשעים על העברות החמורות והם מזידים, לפיכך ציווה בקורבנות לכפר על טומאת מקדש וקודשיו, מהם דברים לזדון, ומהם דברים לשגגה כפי מיניהם, והם שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים ושעיר המשתלח כמו שנתבאר במקומו. כדי שלא יחשוב המזיד שהוא לא עבר עברה חמורה כאשר טמא מקדש ה', אלא ידע שנתכפר לו בשעיר, אמר[8] 'ולא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם',  ואמר 'וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים', ונכפל עניין זה הרבה".

הסבירות שאדם יעבור על דיני טומאה וטהרה כאשר הוא עוסק בענייני הקרבנות והמקדש היא גבוהה, ועל כן קבעה התורה כפרות רבות על חטאים אלו, שחלקם קרבנות ציבור המוקרבים על בסיס קבוע כמו שעירי ראשי חדשים. הכפרה של הציץ היא אחת מהם. אלא שכאן עולה החשש, שכיון שישנן כל כך הרבה כפרות על טומאת הקדשים, עלולים אנשים לזלזל בדינים אלו, ולכן נקטה התורה לשון מאיימת וקשה, בכדי להבהיר שעל אף הכפרות הרבות, מדובר בעוון חמוּר.

המילים 'קדש לה',' שהיו כתובות על הציץ, מוזכרות בתנ"ך פעם נוספת, בספר זכריה[9]: "ביום ההוא יהיה על מְצׅלוֺת הסוס קדש לה',  והיה הסירות בבית ה' כמזרקים לפני המזבח".

מצילות הסוס, הוא תכשיט שתולים על סוסי המלחמה, וסירות הן סירי בישול. הרד"ק פירש, שכוונת הנביא היא שעַם ישראל יקדיש לעבודת המקדש את השלל הרב שיהיה בירושלים מנפילת האויבים. רבינו הרב צבי יהודה ביאר: "ציץ הקודש מונח על מצחו של הכהן הגדול, על מקום המוח והמחשבה של הכהן הגדול, ושם כתוב 'קודש לה", וכאן בזכריה ישנו אותו ביטוי אבל הוא כתוב על מצילות הסוס. לא כתוב שדוקא על סוס מיוחד יהיה כתוב כך, אלא הכל יהיה מלא קידוש השם באופן בולט: סדרי הַמֶּשֶׁק, הָרֶכֶב, הכל יהיה מלא קידוש השם". אפילו מצילות הסוס יהיו קדש לה'.

[1] שמות כ"ח, ל"ו – ל"ח.

[2] הלכות כלי המקדש ט, א.

[3] פס' ב ד"ה לכבוד.

[4] תהילים קל"ב, י"ח.

[5] ד, ו – ז.

[6] ביאת מקדש ד, ז.

[7] ג, מ"ז. עמ' שצ"א במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[8] ויקרא ט"ו, ל"א.

[9] מתוך התורה הגואלת חלק ד מהדורת ה'תשנ"א עמ' קט"ו.