הקטורת וסממניה

מאיר שרעבי

| כ"א ניסן |

פרשת אחרי מות

בתפילתנו אנו אומרים את נוסח פיטום הקטורת שמקורו בתלמוד[1]. בנוסח זה אנו מונים את אחד עשר הסממנים שהיו בקטורת וכן חומרים נוספים שנתנו בה, כגון 'מעלה עשן', הגורם להתעבות עשן הקטורת ולעליית העשן מעלה. אולם יש מנהגים שונים באמירתו: יש האומרים את פיטום הקטורת בכל יום, וכך נוהגים רוב הנוסחים, ולעומתם יש שלא אומרים את פיטום הקטורת בימות החול, אלא רק בשבתות וימים טובים[2]. וכך נהגו חלק מהאשכנזים יוצאי גרמניה[3].

יסוד המחלוקת בין מנהגים אלו הוא בהבנת משמעות המשפט "אם חיסר אחד מכל סממניה חייב מיתה". כוונת הדברים היא שכהן המקטיר קטורת שחסר בה אחד מסממנים אלו – חייב מיתה בידי שמים, ונחלקו הפוסקים אם יש לכך השלכות גם למתפלל המחסיר אחד מהסממנים.

הבית יוסף[4] כותב בשם הרי"ף שאף באמירת סדר פיטום הקטורת יש להיזהר לא לטעות ולדלג על אחד מהסממנים, ולכן יש לקרוא את פיטום הקטורת מתוך הכתוב ולא לאומרו בעל-פה. הרמ"א[5] כותב שעל-פי דברי הרי"ף, נהגו בארצות אשכנז לא לומר פיטום הקטורת בימות החול, כיוון שאנשים טרודים וממהרים למלאכתם ויש חשש שיטעו וידלגו על אחד מהסממנים.

הבית יוסף עצמו משיג על דברי הרי"ף, ולדעתו האיסור להחסיר אחד מסממני הקטורת נאמר דווקא על ההקטרה בבית המקדש, ולא על האדם הקורא את הנוסח בפיו, וממילא אין חשש לומר את סדר פיטום הקטורת אף בימות החול.

למרות דברי הבית יוסף בחלק מסידורי הספרדים נכתב שכשאומרים את סממני הקטורת יש למנותם באצבעותיו. באופן זה, אם ישכח להזכיר אחד מהסממנים ישים לב לכך. נראה שהיסוד למנהג זה הוא כדי לצאת ידי דעת הרי"ף.

כדי להסביר את הבית יוסף וכדי להבין מדוע הוא משיג על הרי"ף, נעמיק בפירוש העניין של חיסור אחד  מהסממנים, שמקורו בפרשת השבוע. בתחילת הפרשה נאמר:

"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת, אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. בזאת יבוא אהרן אל הקדש… ונתן את הקטורת על האש לפני ה', וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות ולא ימות[6]".

מפסוקים אלו לומדים שבשעת הכניסה לקודש הקדשים הכהן הגדול צריך להעלות מעין מסך עשן על ידי הקטורת.  עשן הקטורת יימנע מהכהן לראות את הכפורת, שכן בראיית הכפורת יש סכנת מיתה.

על פסוקים אלו דורשת הגמרא במסכת יומא[7]:

"כי בענן אראה על הכפרת – מלמד שנותן בה מעלה עשן… וכסה ענן הקטורת וכו' ולא ימות. הא לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה".

מגמרא זו למדנו שאם חיסר מהקטורת את העשב הנקרא מעלה עשן או אחד מאחד-עשר הסממנים ונכנס לקודש הקודשים, חייב מיתה.

נחזור לדרשת הגמרא על הפסוק "וכסה ענן הקטורת וכו' לא ימות" – הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה.

פסוק זה נכתב בהקשר של עבודת יום הכיפורים והקטרת הקטורת בתוך קודש הקודשים. לכאורה נראה מכך שחיוב מיתה זה תקף רק בקטורת של יום הכיפורים הנעשית בקודש הקודשים, ואכן כך מפרש רש"י[8] את הגמרא "חיסר אחת מכל סממניה – חייב מיתה":

"כי עייל (כשנכנס) ביום הכיפורים… וכי מעייל (כשמכניס) קטרת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה".

 

אולם הרמב"ם כתב בהלכות כלי המקדש[9], בין שאר ההלכות הכלליות בענייני הקטורת:

"חיסר אחד מכל סמניה חייב מיתה שהרי נעשית קטורת זרה".

מדברי הרמב"ם הללו נראה שהוא חולק על רש"י וסובר שהקטרת קטורת חסרה אף בשאר ימות השנה נחשבת 'קטורת זרה', ולכן המקטיר חייב מיתה אף אם הקטיר את הקטורת במזבח הזהב הנמצא בהיכל ולא בקודש הקודשים. כך מסביר הבית-יוסף[10] את דברי הרמב"ם.

לעומת זאת רש"י סובר שהטעם שחייב מיתה כאשר מקטיר קטורת חסרה הוא משום 'ביאה ריקנית', כלומר שנכנס לקודש הקודשים ולא מקטיר קטורת כדינה, וממילא חיוב המיתה שייך רק ביום הכיפורים, שרק אז נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים.

על פי דברים אלו, אפשר להבין טוב יותר את מחלוקת הנוסחים בקריאת פיטום הקטורת. הרי"ף חושש לחיסור אחד מהסממנים אף בהזכרתם בפה בכל ימות השנה, ואם כן ברור שהוא למד כמו הרמב"ם שחיוב מיתה למקטיר קטורת חסרה אינו רק ביום הכיפורים, אלא כל השנה.

לעומת זאת הבית יוסף משיג על הרי"ף, שוודאי שלפי שיטת רש"י אין לחשוש לדילוג על אחד מסממני הקטורת בכל ימות השנה, משום שאף בהקטרת הקטורת עצמה חיוב המיתה הוא רק ביום הכיפורים. ואף שלפי שיטת הרמב"ם כל השנה יש חיוב מיתה למקטיר קטורת חסרה, מסתבר לומר שדבריו נאמרו רק ביחס לכהן המקטיר קטורת חסרה בבית המקדש. אם כך מניין הבעיה בחיסור אחד מהסממנים כאשר מזכירם בפיו?! על פי זה סובר הבית יוסף שאין חשש באמירת פיטום הקטורת בעל פה בכל יום.

נוסיף לעיין עוד בדברי הרמב"ם. כאמור, הבית יוסף הסביר ברמב"ם שלשון הברייתא 'ואם חיסר אחד מכל סמניה חייב מיתה' שייך אף בשאר ימות השנה ולא רק ביום כיפור. על פי זה היה נראה להסביר שגם הדרשה במסכת יומא "הא לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה" נאמרה ביחס להקטרות של כל השנה במזבח הזהב, שכן הגמרא לא חילקה בין חיסרון בסממנים לחיסרון במעלה עשן. וכך אכן פירשו הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם[11], והמשנה למלך[12].

אולם הבית יוסף עצמו מפרש שאין חיוב מיתה בשאר השנה על חיסור מעלה עשן. הסיבה לכך היא שחיסרון של אחד מסממני הקטורת נחשב ל'קטורת זרה', ובחטא זה מתו נדב ואביהו[13], אולם מעלה עשן אינו אחד מסממני הקטורת, והוא נועד רק לתיקון העשן שלה, שייתמר ויעלה כעמוד, ולכן חיוב המיתה בחסרונו אמור רק לגבי יום הכיפורים, שהקטורת נועדה להסוות את הכפורת מעיני הכהן.

 

[1] כריתות ו, א

[2] רמ"א על שו"ע אורח חיים קלב, ב

[3] עיין בסידור שפת אמת ובסידורי רדלעהיים, ובסידור עבודת ישראל.

[4] או"ח קלג

[5] שו"ע או"ח קלב, ב

[6] ויקרא טז ב-ג, יג.

[7] נג, א

[8] כריתות ו, א.

[9] פרק ב הלכה ח

[10] אורח חיים סימן קלג, אך עיין ברדב"ז על הרמב"ם, הלכות כלי המקדש פרק ב הלכה יא, שפירש אחרת.

[11] הלכות כלי המקדש, שם

[12] הלכות כלי המקדש פרק ב הלכה ג

[13] וכך אכן פירשו הרשב"ם והרמב"ן בפרשת שמיני (ויקרא י-ב), שנדב ואביהו הקטירו קטורת זרה במזבח הפנימי.

לקובץ המאמר