בפרשתנו מתואר מעמד הסנה, בו הקדוש ברוך הוא מתגלה אל משה רבינו, ומורה לו ללכת אל פרעה, ולהוציא את ישראל ממצרים:
"ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אֺתָם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים[1]".
משה רבינו מסרב ללכת, ומקיים דיון ממושך עם הקדוש ברוך הוא, בו משה רבינו מציג את הבעיות השונות בהן הוא עשוי להיפגש במסגרת שליחותו, והקדוש ברוך הוא מורה אותו כיצד לנהוג בכל מצב. לקראת סוף הדיון מזכיר משה רבינו שהוא סובל מגמגום:
"לא איש דברים אנכי, גם מתמול גם משלשם, גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי[2]".
הקדוש ברוך הוא, בתגובה, מבהיר למשה רבינו, שהבעיה הזו לא אמורה להטריד אותו:
"מי שָׂם פֶּה לאדם, או מי ישׂוּם אִלֵם או חֵרֵש, או פִקֵחַ או עִוֵר, הֲלֺא אנֺכי ה'[3]"!
הדיבור שלנו הוא מתנת שמים, וכשהקדוש ברוך הוא ירצה, גם אילם יוכל לדבר, וכל שכן מי שהוא רק כבד פה, ואם כן אַל לו למשה לחשוש כלל, אלא ללכת אל פרעה ולבצע את שליחותו.
הוראת הפסוק, כי הדיבור הוא מתנת ה' אל האדם, שימשה את הרמב"ם כראיה לכך שמוטלת עלינו חובה מיוחדת לשמור על חשיבות הדיבור שלנו, ולא לבזבז מתנה מיוחדת זו על דיבורים שאינם ראויים.
אחת מאיגרותיו המפורסמות של הרמב"ם, נקראת אגרת השמַד. הרקע לכתיבת האיגרת, היתה כאשר השלטון המוסלמי בצפון אפריקה הכריח את היהודים להתאסלם, בתמורה לכך שלא יגורשו משם. יהודים רבים, אשר לא היו יכולים לעזוב את מקומם, הצהירו בפיהם כי הם מאמינים באיסלם, ובפועל המשיכו לשמור את יהדותם בסתר. אדם אחד, חכם בעיניו, אשר במקום מגוריו לא היתה גזירת שמַד, פרסם מכתב שבו יצא בשצף קצף כנגד אותם אנוסים, ובין השאר כתב שכיון שהודו באיסלם, הרי שמעתה אין כל ערך למצוות שהם מקיימים בסתר, ולהיפך, יותר טוב שמכאן והילך לא יקיימו מצוות בכלל.
הרמב"ם, שהבין את הנזק הנורא שעלול להיגרם מפרסום דברי הבלע הללו, החליט להפיץ מכתב נגדי, שבו הורה לאנוסים את הנהגת האמת הראויה להם במצבם הנורא. בתחילת האיגרת, שיתף הרמב"ם את הקוראים, בהתלבטותו האם בראשית איגרתו עליו לצטט את דברי המכתב שפרסם אותו חכם. וכך כתב הרמב"ם[4]:
"והיינו מסדרים תורף דבריו[5], אף על פי שהוא ארוך וחלוש ועמום[6], לולי חמלתנו על החסד אשר נתחסד בו עמנו הא-ל יתעלה כלומר הדיבור בלשון, כמו שאמר הא-ל יתעלה בתורתו הקדושה, מתחסד עלינו[7]: 'מי שָׂם פֶּה לאדם וגו' '. ולפיכך ראוי לאדם לחמול על דיבורו יותר מחמלתו על ממונו, ושלא ירבה בדבור וימעט העניין[8]".
הרמב"ם הכריע, שלא לסכם את דברי אותו חכם, מֵעֵבֶר לְמה שמוכרח בכדי להגיב את דבריו, כיון שהדיבור הוא מתנה וחסד מאת הבורא, וחלילה לנו לבזבז אותו על דברי הבל.
אמנם, דברי הרמב"ם מעוררים תמיהה: הרמב"ם הרי הביא דברים אלו, כפתיחה לדברי איגרת כתובה, ואם כן מה פשר כוונתו בכך שהוא מספר שהחליט לשמור על הדיבור בלשון, והלוא איגרת אינה דיבור בלשון!
ונראה, שכוונת הרמב"ם שההבעה כתב, כהבעה בעל פה, מבטאות את היכולת השׂכלית שנתן ה' באדם, המאפשרות לו לבטא את עצמו היטב, ובזאת אין הבדל של ממש בין דיבור לכתיבה, ועל שתיהן שׂוּמה עלינו לשמור באותה מידה.
עיקרון זה, שעלינו לשמור במיוחד על הדברים המאפיינים אותנו כבני אדם, כתב הרמב"ם גם במורה נבוכים[9], בעניין כוח המחשבה בנוסף על כוח הדיבור:
"כבר ידעת אמרם: 'הרהורי עבירה קשים מעבירה'. ויש לי בביאור זה פירוש מופלא מאד, והוא שהאדם אם עשה עבירה, הרי עשה את העברה מחמת המקרים הנספחים לחָמרו… כלומר שהוא עָבַר בבהמיותו, אבל המחשבה הרי היא מסגולת האדם הנספחת לצורתו[10], וכאשר שוטט במחשבתו בעבירה, הרי עָבַר [עבירה] בנכבד ביותר שבחלקיו... כי הצורה הזו האנושית וכל סגולותיה הנספחים לה, אין ראוי להשתמש בהם כי במה שעותדו[11] לו, להתחברות בנעלָה, ולא להתדרדרות לעמקי השִפלוּת".
הרמב"ם מבאר, שהַשְקָעַת יכולת המחשבה והדמיון של האדם בענייני עבירה, היא במובן מסוים חמוּרה יותר ממעשה העבירה. כיון שאת העבירה אדם עושה בכלים המשותפים לו ולבהמה, מה שאין כן כשחוטא במחשבה, שבה מתייחד האדם, הרי שהוא מפספס את היותו אדם, כאשר מבזבז את מחשבותיו על מחשבות שפלות במקום על דברים נכבדים. זהו אותו עיקרון שנכון לגבי הבעה בכתב – את היכולות המיוחדות שלנו כבני אדם, עלינו לנצל למטרות חשובות. בפירוש המשניות למסכת אבות[12] מלמד אותנו הרמב"ם את דעתו על שימוש בשירים לועזיים:
"ודע שהשירים המחוברים באיזו שפה שתהיה, אינם נבחנים אלא לפי ענייניהם… והוצרכתי לבאר דבר זה ואף על פי שהוא פשוט, לפי שראיתי גדולי החסידים מאומתנו, אם נזדמנו במסיבת משתה או חתונה… ורצה אדם לשיר בשפה הערבית, ואפילו היה עניין אותו השיר בשבח האומץ או הרצינות… ממחין על כך בכל אופן של מחאה… ואם זימר המזמר איזה פיוט מן הפיוטים העברים, אין ממחין בכך ואין הדבר קשה בעיניהם, על אף שהדברים האמורים יש בהם מן המוזהר עליו [דברים שאסור לדבר עליהם]… וזה סכלות מוחלטת".
לדעת הרמב"ם, בהתאמה לדבריו הנ"ל, ההחלטה אם שיר הוא טוב או לא, אינה תלויה בשפה של השיר, אלא בתוכן שלו. אם הוא שומר על כללי הדיבור הרצוי – הוא טוב גם בערבית, ואם לא – העברית שלו לא תציל אותו. תובנה זו, מחברת אותנו לתיאור שהביא הגאון הרב משה צבי נריה זצ"ל, ספרו מועדי הראי"ה[13], לקבלת הפנים שערך מרן הרב זצ"ל, לרבנים הגאונים הרב שאול ישראלי, הרב דוד סולומון והרב אברהם שדמי, אשר שהצליחו לברוח מרוסיה, ואחרי מאסר ותלאות עלו לארץ:
"והנה קם הרב ממושבו ולקח את השלישיה לריקוד מיוחד, והכל הבינו שזהו ריקוד של שמחה ותודה על הצלתם ופדות נפשם, וזכות השלושה היא שיהיה זה ריקוד בלעדי רק איתם. נעמד אפוא הקהל מסביב שר ומוחא כף . ובעיצומו של ריקוד יצא הרב בריקוד יחיד מול השלושה כשהם חוזרים ורוקדים מולו, וכאן נחה רוח השירה ברוסית על הרב והוא התחיל שר איזה קטע משיר חיילים רוסי ישן: נאשי בראטייא מולודצי! [האחים שלנו בני חיל] נאשי בראטייא מולודצי! וכשכל הקהל תפס את המלים וחזר אחרי הרב פעם פעמים, חזר הרב והכריז בקול רם יעשטשו ראז! [עוד פעם] יעשטשו ראז! ונמשך הריקוד ביֶתֶר שְאֵת וְיֶתֶר עָז, וסוף סוף פרץ הקהל כולו והצטרף לריקוד כשהוא יוצר מעגלים מעגלים והתנגנה המנגינה לכבוד הניצולים בני התורה אמיצי הרוח מוסרי הנפש: נאשי בראטייא מולודצי! נאשי בראטייא מולודצי!"
מרן הרב זצ"ל לא ראה שום בעיה בכך שביטא את שמחתו ברוסית, והרי כנ"ל העיקר הוא התוכן ולא השפה.
[1] שמות ג, ט – י.
[2] שם ד, י.
[3] שם שם, י"א.
[4] אגרות הרמב"ם מהדורת הרב יצחק שילת עמ' כ"ט – ל.
[5] מסכמים בצורה מסודרת את עיקרי הדברים שכתב אותו חכם.
[6] למרות שדבריו ארוכים ולא מבוּססים.
[7] מתחסד עלינו – כלומר, מבאר חסדו עלינו. הרב יצחק שילת הערה 21.
[8] העניין – תוכן הדברים, העניין שאותו הדברים מבארים.
[9] ג, ח. עמ' רפ"ח – רפ"ט במהדורת הגאון מהר"י קאפח.
[10] מצטרפת, שייכת למאפיין אותו כאדם.
[11] נועדו.
[12] א, ט"ז. עמ' רע"ג – רע"ד במהדורת הגאון מהר"י קאפח.
[13] עמ' 252 במהדורת מרבני המקום.