המהלך של חומש שמות
רבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, בשיחותיו לספר שמות, עמד על המשמעות הפנימית של סדר הפרשות בחומש שמות[1]:
"מעשה ה' מתגלה בהדרגה: 'שמות' 'וארא' – הכנות ליציאת מצרים. התכוננות אלוהית ליציאת מצרים, על ידי שליחות משה רבינו וטיפוליו בגויים. 'בא' 'בשלח' – עצם יציאת מצרים. 'יתרו' 'משפטים' – מעמד הר סיני ומתן תורה. בפרשת יתרו הכלל[2], ובפרשת משפטים הפרטים. 'תרומה' 'תצוה' – 'ושכנתי בתוכם[3]'. השכינה שורה בתוך כלל ישראל".
שתי הפרשות הראשונות של החומש, עוסקות בשעבוד מצרים, ובתחילת תהליך הגאולה ממנו. לאחר מכן באות שתי פרשות שעוסקות ביציאת מצרים. ובשתי השבתות הקודמות עסקנו במתן תורה – קיבלנו את עשרת הדברות בפרשת יתרו, ולאחר מכן פירוט ארוך של מצוות ודינים בפרשת משפטים. אלו הם שני השלבים הראשונים במהלך האלוקי שאנו לומדים בחומש שמות: יציאת מצרים ומתן תורה. בפרשה שלנו, אנו מתחילים את המעבר לשלב השלישי, הקומה הבאה שבאה על גבי ובאמצעות קודמותיה – השראת השכינה בישראל:
"ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".
על המרכזיות של השראת השכינה בישראל, בתוך המהלך של חומש שמות, כבר עמד הרמב"ן בהקדמתו לחומש, וכך כתב:
ונתייחד ספר ואלה שמות בעניין הגלות הראשון הנגזר בפירוש[4] ובגאולה ממנו. ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם, אף על פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל. והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים – אף על פי שיצאו מבית עבדים – עדיין יֵחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם – אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד א-לוה עלי אהליהם והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים".
יציאת מצרים ומתן תורה, מסביר הרמב"ן, על אף חשיבותם הרבה, עדיין אינם נחשבים לגאולה, שהרי עדיין היינו 'נבוכים במדבר'. רק לאחר שנבנה המשכן ושרתה השכינה בישראל – שבנו אל מעלת אבותינו ונחשבנו גאולים.
תחנות השראת השכינה
המשכן, שעליו נצטווינו בפרשתנו, היה אמנם 'תחנה זמנית', אבל הוא התחיל את המציאות של השראת השכינה שנמשכת מאז ולדורות. וכך כתב הרמב"ם[5]:
"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר: 'ועשו לי מקדש'. וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר[6]: 'כי לא באתם עד עתה [אל המנוחה ואל הנחלה']".
המשכן של משה הוא 'לפי שעה', כיון שהמקום שמיועד באמת להשראת השכינה, הוא ארץ ישראל, ובסופו של התהליך – בירושלים. וכך מתאר הרמב"ם את קורות 'בתי השראת השכינה' עד לבניית בית העולמים[7]:
"כיון שנכנסו לארץ, העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו. ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה… וכשמת עֵלִי – חרב. ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל – חרב. ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית העולמים".
לבית המקדש בירושלים קדמו חמש תחנות: המשכן של משה במדבר, המשכן בגלגל, המשכן בשילה, והבמות בנוב ובגבעון. כל התחנות האלו מבטאות את המשך השראת השכינה בישראל, עד להגעה 'אל המנוחה ואל הנחלה' ועד בכלל.
משמעות השראת השכינה
הרב צבי יהודה בשיחותיו לפרשה זו[8] ביאר את משמעות השראת השכינה:
"השראת השכינה בנשמת ישראל בנפשם וברוחם מתגלית באחיזה בממשיות גשמית: 'ועשו לי מקדש'. מקדש – בית קדושה. מן הקדושה השמימית נמשכת קדושה בתוך מציאות האנשים: בנשמותיהם בנפשותיהם ובמעשיהם. קדושה זו של 'ושכנתי בתוכם' גם נאחזת אחיזה חומרית בבית ארצי, בבית קדושה. קודם כל בבית זמני – במשכן, ואחר כך באופן קבוע במקדש. הארעיות היא הכנה לקביעות לבית עולמים. הבית הזה נועד לקליטת השראת השכינה במרכזיותו הפנימית והנשמתית של העולם ומתוך כך נמשך שפע אור וחיים לכל העולם".
המשכן ואחריו בית המקדש, נותנים אחיזה ממשית להופעת השכינה בעולם. השפעה של קדושה, שתשפיע על בני האדם, מעשיהם ומחשבותיהם. הקדושה מתחילה להופיע בעם ישראל, ובאחרית הימים תאיר לכל העמים כולם.
מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ביטא זאת בלשונות המיוחדת בספר אורות[9]:
"אור השכינה הוא כנסת ישראל. האידיאל הישראלי השורֶה באומה כולה העושֶה אותה לחטיבה אחת בכל דורותיה. כשהאורה הגדוֺלה הזאת מתגלָה בארץ, מתגלֵם [אור השכינה] בחיים המעשיים והשכליים, הכל מתברך".
הקדוש ברוך הוא בחר להשרות את שכינתו בעולם דרך עם ישראל לכל דורותיו. כשאור השכינה מתגלה בעולם, העולם הופך למקום שנעים להיות בו.
וכך כתוב בישעיהו[10]:
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב, ויֺרֵנוּ מדרכיו ונלכה באֺרחֺתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים, ותניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
התהליך של העלאת ותיקון העולם, עובר דרך עם ישראל, אשר מביא את השראת השכינה אל בית מקדשו, וממנו לכל העולם. תהליך שמביא את העולם לידי שלום אמיתי, ואפשרות להפנות את הזמן ואת הדעת לעיסוק בידיעת ה'. הרמב"ם בחר לסיים בשאיפה גדולה זו את חיבורו הגדול, המשנה תורה[11]:
"נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם כולו, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח. אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתהּ, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא… ובאותו הזמן לא יהיה שַם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עֵסֶק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים העמוקים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר[12]: 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' ".
[1] שיחות הרב צבי יהודה, שמות, עמ' 64.
[2] עשרת הדברות.
[3] שמות כ"ה, ח.
[4] בברית בין הבתרים.
[5] הלכות בית הבחירה א, א.
[6] דברים י"ב, ט.
[7] שם הלכה ב.
[8] עמ' 269.
[9] אורות ישראל ח.
[10] ישעיהו ב, ב – ד.
[11] הלכות מלכים י"ב, ד – ה. לפי הנוסח שבמהדורת הגאון מהר"י קאפח.
[12] ישעיהו י"א, ט.