התפרצות של קדושה

שאולי גרינפלד

| ט"ז ניסן תשפ"ג |

פרשת שמיני

לאחר יציאת מצרים ומתן תורה, בתום עבודה מרובת פרטים ודיוקים של הקמת המשכן וכליו, אנו מגיעים אל רגעי השיא: השראת השכינה.

"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העֹלה ואת החלבים, וירא כל העם וירֹנו ויפלו על פניהם[1]".

מרן ראש הישיבה, רבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל[2], הגדיר את ההבדל בין רגעי השיא הקודמים- יציאת מצרים ומתן תורה, לבין השראת השכינה, שמתחדשת בפרשה שלנו:

"לעומת יציאת מצרים ומתן תורה שהם דברים שאירעו במשך שעות מסוימות, שכינה היא מציאות שקיימת מאז ועד הנה לעד ולנצח נצחים".

יציאת מצרים ומתן תורה, הם מאורעות היסטוריים בעלי חשיבות עליונה. בעקבותיהם קיבלנו את החרות הגשמית משעבוד מצרים, ואת החרות האמיתית במתן תורה. אך יציאת מצרים ומתן תורה עצמם- הן אירועים שהיו ונגמרו.

לעומתם, השראת השכינה שהחלה בפרשה שלנו, היא אירוע מתמשך: מאז שירדה השכינה, שורה השכינה בעם ישראל.

ברקע של ירידת השכינה, של האש שיצאה מלפני ה' ואכלה את החלבים, קורה אירוע קשה ביותר:

"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטֹרת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימתו לפני ה'[3]".

רק עתה קראנו על האש שיוצאת מלפני ה' ואוכלת את החלבים שעל גבי המזבח, אירוע השיא בדרך העולה מיציאת מצרים ומתן תורה אל עבר השראת השכינה, ומיד אנו קוראים על האש שיוצאת מלפני ה' ואוכלת את נדב ואביהוא.

משה רבינו מבין שאהרן צריך לשמוע עכשיו מילת עידוד, איזה שהוא הסבר:

"ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרֹבַי אקדש ועל פני כל העם אכבד[4]".

ומפרש רש"י:

"אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

נדב ואביהוא היו גדולים מאד, וחטאם הגיעה מתוך גדלות. ניתן להתבונן על מקור החטא, לפי צורת העונש, על הדרך שכתב הרמב"ם במורה נבוכים[5]:

"ודע שכל שהחטא חמור יותר, נעשה קרבנו ממין פחות".

בפרשת קרח, האש אכלה את מקטירי הקטורת, והאדמה בלעה את עדת קרח.

מקטירי הקטורת חיפשו את קירבת ה', וסופם היה כסופם של בני אהרן. הם חטאו חטא של אנשים גדולים, ונענשו בעונש של אנשים גדולים.

עדת קרח, היא סמל לבקשת הכבוד והמעלה. זהו חטא של התרחקות מה', ועונשו בהתאם- ירידה דרך פי האדמה, אל השאוֹל.

מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בספרו אורות הקודש[6] עומד על מקור הגדלות של נדב ואביהוא, שהביאה אותם אל החטא:

"כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות ובמדידת המדות הטובות המשוערות על פיה- הרי זה חטא נדב ואביהו".

בנדב ואביהוא יש כח גדול של קדושה, אש בוערת לקרבת אלוקים. 'הרגשה עליונה של הופעת רוח הקודש'. את ההרגשה העליונה הזו הם רוצים לבטא, רוצים להוציא מהכח אל הפועל. אלא שהתורה מלמדת אותנו, שגם התפרצות של קודש, חייבת להיות במסגרת המצוות וההלכות שניתנו בתורה. וממשיך מרן הרב ומבאר:

"והם, מיודעיו של מקום[7], אינם יכולים להתגבל בגבולים, גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם נדחים מן העולם ואינם באים בבנין של משפחה- ובנים לא היו להם, וחוזרים בהולדה שניה בפינחס זה אליהו המלא רוח ה' וקנאת הברית".

נדב ואביהוא היו כל כך גדולים, התפרצות הקדושה שבקעה מהם היתה כל כך עצומה, עד שהם כבר לא הצליחו להכניס אותה בתוך הגבולות שקבעה התורה, כפי שהצליחו משה ואהרן. אך דרך זו אין לה קיום, אין לה בנים. לא ניתן לבנות דרך לדורות על בסיס עבודת ה' ספונטנית. הדרך הקבועה לעבודת ה' עוברת דרך מסלולים ברורים ומוגדרים של מניין מצוות ופרטי הלכות. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה[8]:

"דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת".

דרכם הספונטנית של נדב ואביהוא אמנם נדחית, אבל יש לה מקום במצבים מיוחדים, כמו שמצאנו בהופעת הקינאה של פינחס, וכפי שתתגלה הגאולה על ידי רוח הקינאה של אליהו הנביא.

את רוח הקינאה של אליהו הנביא אנו פוגשים דרך מרץ הנעורים, אשר עוזבים כל אפשרות לדאוג לנוחות של עצמם, ומשקיעים את עצמם וכוחם בבניין הארץ, בהפרחת השממה, ביישוב הגבעות.

זו התפרצות גדולה של כח עצום של קודש, שכדי שלא יהפוך לחטא נדב ואביהוא, הוא חייב לשמור על הקשר והמחויבות למצוות התורה. וכפי שמסיים הרב:

"רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר המלא כובד ראש וזהירות-  יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים הרוחניים והגשמיים להחיש ישועה ולהיעשות בסיס לצמח ה', עריכת נר לבן ישי משיח ה', רוח אפינו אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד- אליהו הנביא עם משיח בן דוד".

אנו רואים את הדור הצעיר, החדור בכל כך הרבה רצון לקום ולפעול, ומצד שני את דור ההורים שכל כך מלא בתורה ויראת שמים, ואנו מבינים שבניין הגאולה יכול לבוא רק מהחיבור של שניהם יחד: הרוח הסוער והמתפרץ של אליהו הנביא, עם תורתו של משיח בן דוד, אשר כלשון הרמב"ם[9]:

"הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו".

רק שניהם יחד, יצליחו להתגבר על כל המכשולים, ולהביא את עם ישראל לגאולה שלימה ואמיתית. וכפי שנאמר בנבואת מלאכי[10]:

"הנה אנכי שֹׁלח לכם את אליה הנביא, לפני בא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם".

השבת לב האבות- התורה, ללב הבנים- ההתפרצות הספונטנית של רגש הקדושה שבפנים- תביא את יום ה' הגדול והנורא.

 

[1] ויקרא ט, כד.

[2] שיחות הרב צבי יהודה, ויקרא עמ' 99.

[3] ויקרא י א-ב.

[4] פסוק ג.

[5] ג, מ"ו.

[6] ג, צפיה לישועה, פרק ט שנקרא 'הבאים אל הקדש' עמ' ש"ס.

[7] היינו- נדב ואביהוא.

[8] ט, א.

[9] מלכים י"א, ד.

[10] ג, כ"ג- כ"ד.

לקובץ המאמר