לאחר הציווי על מקרא ביכורים, מביאה התורה פרשייה שעוסקת בדיני החלוקה של התרומות והמעשרות. וכך כתוב[1]:

"כי תכלה לעשר את מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר ציויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי… שמעתי בקול ה' אלקי, עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל…".

התורה מצווה אותנו לכלות את כל המעשרות מן הבית, ולאחר מכן להתוודות על כך. וכך מבוארים הדברים ברמב"ם[2]:

"כיצד הוא עושה? אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר נותנה לכהן, מעשר ראשון נותנו ללוי, מעשר עני נותנו לעניים. נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי או נטע רבעי או מעות פדייתן – הרי זה מבערן ומשליך לים או שורף, נשאר אצלו מעשר שני של דמאי אינו חייב לבערו, נשאר אצלו בכורים הרי הן מתבערין בכל מקום".

מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, כוללת הן את 'קריאת השם' של התרומה והמעשר על חלק מהפירות, שעל ידי כך שאר הפירות נהיים מותרים באכילה, והן את נתינתם של הפירות שהופרשו לכהן הלוי או העני, כל אחד לפי מה שהתורה זיכתה לו. מצוות וידוי המעשרות מותנית בכך שבעל הפירות לא הסתפק ב'קריאת השם', אלא סיים לרוקן מהבית את כל התרומות והמעשרות שהיו בו, ולחלקם כדין.

הרמב"ם מונה את וידוי המעשרות כאחת ממצוות העשה בספר המצוות[3]:

"הציווי שנצטווינו להתוודות לפניו יתעלה שהפרשנו את חובת המעשרות והתרומות ולהתנקות מהם גם בדיבור, כדרך שהתנקנו מלהחזיק בהן בפועל, וזהו הנקרא[4]: וידוי מעשר".

אך את עצם ביעור התרומות והמעשרות מן הבית, הרמב"ם אינו מונה כמצווה מתרי"ג המצוות. מרן הראי"ה קוק זצ"ל, עמד על כך בספרו משפט כהן[5], וכתב שמצוות הביעור המעשרות אינה אלא חלק ממצוות נתינת המעשרות, ועל כן אין ראוי למנותה למצווה בפני עצמו. עוד הציע, שמצוות הביעור היא הקדמה למצוות הוידוי, ולכן מנה הרמב"ם את המצווה העיקרית, ולא את המצווה שנטפלה אליה. ראיה לכך, שמצוות הביעור היא רק הקדמה למצוות הביעור, הביא מרן הרב מלשון הפסוק. בתורה לא מוזכר ציווי לבער את הפירות, אלא הסתפקה בכך שדין זה נאמר בנוסח הוידוי על ידי המתוודה, הרי שעיקר המצווה היא הוידוי, והביעור אינו אלא הכנה אליה.

כפי שראינו בדברי הרמב"ם שהבאנו מספר המצוות, המצווה נקראת 'וידוי מעשרות'. בלשון המורגלת עלינו, וידוי מבטא הזכרת חטאים כחלק מחזרה בתשובה, וכפי שכתב הרמב"ם עצמו לפני כן בספר המצוות[6]:

"שנצטווינו להודות בחטאים שחטאנו לפניו יתעלה בדיבור כשנשוב מהם – וזה הוידוי".

ואולם כאן הוידוי כולל דוקא 'טפיחה על השכם': 'שמעתי בקול ה' אלקי, עשיתי ככל אשר צויתני'! מדוע אם כן נקראת המצווה 'וידוי'?

הספורנו[7], מחמת קושיה זו, ביאר שאכן יש כאן וידוי על חטא:

"בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מהבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות… וזהו וידוי מעשר שהזכירו רבותינו זכרם לברכה".

הספורנו רואה בוידוי המעשרות התוודות על חטא העגל, אשר בעקבותיו אבדו הבכורות את הכהונה, וגרמו לכך שהמתנות יינתנו לבני שבט לוי.

מרן האדר"ת[8] זצ"ל, בספרו אחרית השנים[9], תמה על פירושו של הספורנו:

"והלא גם הכהנים ולויים עצמם מבערים ומתוודים, והם לא חטאו כלל בעגל!".

והמנחת חינוך[10] העלה רעיון, שהמצווה להתוודות שייכת רק במי שלא נתן את מעשרותיו עד השנה הרביעית, וזהו החטא שעליו יש להתוודות. אולם המנחת חינוך עצמו דחה, שפשטות ההלכה היא שכל אדם חייב להתוודות, גם אם לא עיכב אצלו את מעשרותיו.

האדר"ת עצמו כתב:

"ואני בעניי נראה לי ברור שאין וידוי זה כוידוי העוונות… [אלא] רק הוא מלשון הודאה ושבח, וכמו שבאמת גם וידוי עוונות הוא מלשון הודאה כמו שכתוב[11]: 'ומודה ועֺזֵב ירֻחם' ".

ועל דרך זו כבר כתב בתוספות אנשי שם על המשניות[12]:

"המתודה ומודה מה שעשה, הן טוב הן רע, נקרא וידוי".

ראיה לכך שהמילה 'וידוי' איננה מתייחסת בדווקא לחטא, אנו מוצאים בלשון הרמב"ם עצמו בהלכות ביכורים[13], שכתב:

"מצות עשה להתודות במקדש על הביכורים בשעה שמביאם, מתחיל וקורא 'הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ' ".

הרי שגם מקרא ביכורים נקרא 'וידוי', אף שודאי שאין לכך קשר עם חטא. הבנה זו, שוידוי מעשרות הוא אכן 'טפיחה עצמית על השכם' מחזירה את השאלה: מהו אם כן עניינו של וידוי זה? מה רצתה התורה לחנך אותנו בכך שנעמוד ונכריז 'עשיתי ככל מצוותך'?

מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בחיבורו 'עין אי"ה' למסכת מעשר שני[14], נדרש לשאלה זו:

"נתנה לנו תורה דרך להערה זו, שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים גם בביטוי שפתיים, על מעשה הטוב אשר עשה. וכפי המידה הראויה לחזק לבבו בעבודה, ולשמח נפשו בפעלי יושר כתורה וכמצווה, ראוי שתמצא בנפשו קורת רוח, וימלא שמחה ושלוה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר, גם במקום שיצא באמת ידי חובתו. על כן כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העוונות, כן יש גם כן תועלת לפרקים קבועים… לעבדי ה' ישרי דרך גם כן בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק אורחות חייו בדרך ה' ".

דרכם של צדיקים, להרגיש תמיד שעדיין לא יצאו ידי חובתם בעבודת ה'. זו מחשבה שאמנם מצד אחד מדרבנת אותם להוסיף ולהתחזק, אך מצד שני מביאה אותם לצער וחוסר סיפוק. רצתה התורה, שמדי פעם יעמוד האדם הצדיק, ויכריז בקורת רוח ובסיפוק: יצאתי ידי חובה! עשיתי ככל שציווה ה'!. ומתוך הרגשה שמחה זו, ימשיך ויחדש את אורחות חייו.

[1] דברים כ"ו, י"ב – ט"ו.

[2] הלכות מעשר שני י"א, ח.

[3] עשה קל"א. עמ' קי"ח במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[4] ראה מסכת מעשר שני ה, ט"ו שם מוזכר: הודית המעשר.

[5] סי' נ"ה.

[6] עשה ע"ג.

[7] בפירושו לפסוק י"ג.

[8] הרב אליהו דוד רבינוביץ'-תאומים, שהיה הרב של פונוביץ' וירושלים וחמיו של מרן הרב זצ"ל.

[9] פרק ג אות ה.

[10] מצוה תר"ז, אות י"ט.

[11] משלי כ"ח, י"ג.

[12] מעשר שני פרק ה משנה י.

[13] ג, י.

[14] אות ט"ו. עמ' 315 במהדורת תשס"ז.