הפסוק המסיים את סיפור חטאו של קרח, עוסק בעניינם של מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת. הקדוש ברוך הוא מצווה לעשות ממחתות השרופים ציפוי למזבח. מטרת הציווי:
"זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטֹרת לפני ה', ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו[1]".
מה פירוש המילים 'ולא יהיה כקרח וכעדתו'? ברש"י כתוב:
"כדי שלא יהיה כקרח".
ומוסבר בשפתי חכמים:
"פירוש הוא נתינת טעם, ולא אזהרה".
כלומר: מטרת ציפוי המזבח במחתות השרופים, היא להשאיר זיכרון, שיגרום לכך שאף אחד לא יעיז יותר לערער על הכהונה, ולחשוב שגם הוא יכול להקטיר קטורת, כפי שעשו קרח ועדתו. ואין מטרת התורה ללמד אותנו איסור חדש – שאסור להיות כמו קרח, אלא כנ"ל לנמק את הציווי לעשות ציפוי למזבח ממחתות השרופים. ועל דרך זו כתוב גם באורח חיים הקדוש:
"נראה שנתכוון ה' לתת טעם למה הוצרך לזיכרון זה ולא הספיק באזהרה בתורה: 'ולא יקרב איש זר' 'וכל הקרב' וגו' תבלענו הארץ – לזה אמר: 'ולא יהיה כקרח' פירוש: אם אני מצווה בלא זיכרון זה, אני חושש שלא יועיל לאיזה אדם מהם באזהרה וימות כקרח וכעדתו, וזכרון זה יועיל שלא יסובב לו להיות כמו שהיה לקרח ועדתו".
החשש שאדם ירצה להתקרב לה' ולנסות להקטיר קטורת כמו שעשה קרח הוא כל כך חזק, שאין להסתפק בכך שהתורה אסרה זאת, אלא יש להשאיר לכך הרתעה, בדמות הציפוי למזבח.
לפי דרך זו, 'ולא יהיה', פירושו: כדי שלא יקרה.
אך במסכת סנהדרין[2] מבואר שזהו איסור לאו:
" 'ויקם משה וילך אך דתן ואבירם' – אמר ריש לקיש: מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: 'ולא יהיה כקרח וכעדתו' ".
הרי ש'לא יהיה' מתפרש: אסור שאדם יתנהג כמו קרח ועדתו ויחזיק במחלוקת.
ויש להעיר, שפירוש זה מפריד בין שני חלקי הפסוק: בתחילת הפסוק נאמר שהכנת הציפוי למזבח היא: 'זכרון… למען אשר לא יקרב איש זר… להקטיר קטֹרת'. הרי שהנושא הוא החשש מערעור על הכהונה. ואילו סוף הפסוק: 'ולא יהיה כקרח', זהו עניין נוסף: שאסור להחזיק במחלוקת, כדרך שעשו קרח ועדתו.
פירוש הרמב"ם
הרמב"ם בספר המצוות, מפרש את הפסוק באופן שלישי[3]:
"שה' מודיע שהחולק על הכוהנים וטוען לעצמו את הכהונה בדורות הבאים, לא יארע בו מה שארע לקרח, ולא יהיה עונשו הבליעה, אלא יהיה ענשו 'כאשר דבר ה' ביד משה לו' – כלומר הצרעת, באמרוֹ יתעלה למשה: 'הבא נא ידך בחיקך וגו'[4] ', וכמו שנתבאר בעוזיה".
לפי פירוש הרמב"ם 'ולא יהיה' אינו נתינת טעם ואינו איסור, אלא שהתורה מודיעה לנו שמי שיחלוק על הכהונה כדרך שחלק קורח, וינסה להקטיר קטורת אף שאינו כהן, לא יקרה לו מה שקרה לקרח ועדתו – שנבלעו באדמה, אלא הוא יקבל עונש אחר – צרעת.
לפירוש זה, יש לקרוא את הפסוק כך:
'ולא יהיה כקרח וכעדתו' – שנבלעו באדמה, – אלא עונשו יהיה – 'כאשר דבר ה' ביד משה לו' – צרעת.
פירושו של הרמב"ם דומה לפירוש רש"י בכך שהסוף של הפסוק, הוא המשך של ההתחלה, ועוסק במערער על הכהונה, וכן בכך שהמילים: 'ולא יהיה' אינן מתפרשות כאיסור חדש. אלא שלפירוש רש"י הפסוק מתפרש על ידי הוספת 'כדי ש' לפני המילים: 'ולא יהיה כקרח וכעדתו', ואילו לפי הרמב"ם על ידי הוספת המילה 'אלא' אחריהם.
לא תתגֹדדו
בעקבות כך, שלפירוש הרמב"ם, הפסוק שלנו אינו עוסק באיסור להחזיק במחלוקת כפי הדרשה שמסכת סנהדרין, מביא הרמב"ם[5] שלאיסור להחזיק במחלוקת יש מקור אחר, והוא איסור "לא תתגֹדדו":
"וכבר אמרו שבכלל לאו זה גם האזהרה על ההימנעות מפילוג העם ומחלוקת הרבים ואמרו: 'לא תתגדדו' – לא תעשו אגודות אגודות' ".
דברי הרמב"ם שאיסור 'לא תתגדדו' הוא מקור לאיסור להחזיק במחלוקת, הם לשיטתו בהלכות עבודה זרה[6]. שם כתב:
"ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג וזה נוהג במנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, וכתוב: 'לא תתגדדו' – לא תעשו אגודות אגודות' ".
מקור הדברים הוא דעה שמובאת בגמרא ביבמות[7], שאסור שיהיו בעיר שתי בתי דין, שנוהגים במנהגים שונים. איסור זה נלמד מהפסוק 'לא תתגדדו' – משמעותו שלא תעשו אגודות אגודות.
שיטת רש"י[8] בטעם הדין היא:
"דנראה כנוהגין שתי תורות".
הרי שטעם האיסור הוא משום פגיעה בהחזקת התורה, שנראה כאילו חלילה עם ישראל אינו אוחז בתורה אחת.
הרמב"ם, כאמור, תלה את הדבר בחשש מיצירת מחלוקת, וזאת לשיטתו בספר המצוות שאיסור 'לא תתגדדו' הוא המקור לאיסור להחזיק במחלוקת.
מרן הראי"ה קוק זצ"ל, כתב באחת מאגרותיו[9] על התנגדותו ליצירת פירודים ומחלוקות:
"אני אוהב שלום ורודפהו בכל לבבי ונפשי, והנני מכיר שבארץ ישראל בפרט, אין מקום ודרך להרבות בפירודים, אפילו לשם שמים".
הבעת דעות שונות היא דבר בריא, כל עוד היא איננה מהווה תירוץ ליצירת פירודים: 'ולא יהיה כקרח ועדתו'!
[1] במדבר י"ז, ה.
[2] ק"י.
[3] בתוך מצוות לא תעשה מ"ה. עמ' קצ"ב ברמב"ם לעם.
[4] שמות ד, ו.
[5] בספר המצוות שם עמ' קצ"ב.
[6] י"ב, י"ד.
[7] יבמות י"ג:.
[8] שם ד"ה "לא תעשו'.
[9] אגרות הראי"ה א סי' נ"ג.