'ולא תקים לך מצבה'

שאולי גרינפלד

| א' אלול תשפ"ג |

פרשת שופטים

נאמר בפרשה[1]:

"ולא תקים לך מצבה, אשר שנא ה' א-להיך".

ופירש על כך רש"י:

"מצבת אבן אחת להקריב עליה אפילו לשמים".

הרמב"ם בספר המצוות[2] פירש באופן דומה:

"שהזהירנו מעשות מצבה, יתחברו אצלה ויכבדוה, ואפילו הושמה כדי לעבוד הא-ל עליה. וזה כדי שלא יתדמה בעבודתה בעבודה זרה. כי כן היו עושין היו בונים מצבה ומשימים העבודה זרה עליה".

הרמב"ם מבאר, שהאיסור להקים מצבה, טעמו הוא הרחקה ממנהגיהם של עובדי העבודה זרה. דברים אלו מתאימים עם מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים[3]:

"מטרת כל התורה, וצירהּ אשר עליו היא סובבת, הוא סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה".

שימוש במצבה לשם עבודת ה', נעשה על ידי יעקב אבינו. וכך מספרת התורה[4]:

"וישכם יעקב בבקר, ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה, ויצק שמן על ראשה".

ולבסוף יעקב אבינו נודר, שאם יזכה לשוב בשלום אל בית אביו:

"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים, וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך".

הצבת הסיפור על יעקב אבינו, אל מול הפסוק אצלנו מעוררים שאלה: אם הקדוש ברוך הוא שונא מצבות, מפני מה יעקב אבינו מקים מצבה?

רש"י השיב על כך לפי דרכו של הרמב"ם:

"אשר שנא- מזבח אבנים ומזבח אדמה צווה לעשות, ואת זו שנא, כי חוק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות, עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חוק לעבודה זרה".

המהר"ל מפראג, בספרו נתיבות עולם[5], ביאר את ההבדל בין מצבה למזבח, ומתוך כך את השינוי בין תקופת האבות לבין הציווי לבנים:

"מזבח אבנים יש בו רבוי אבנים, ומזבח זה ראוי אל ה' יתברך אשר הוא כולל הכל. אבל העבודה זרה, שזה עובד לאש וזה למים, וכולם כחות פרטיים, אינם כוללים, היה להם מצבה אחת. אף על גב[6] שהיתה מצבה אהובה בימי האבות, שאז אף שה' יתברך כולל הכל, היה כל אחד מן האבות דָבֵק במדה מיוחדת, ולכך היו מקימים מצבה. וכאשר באו ישראל, שהם אומה כללית, והם דבקים בו יתברך לא בכח פרטי רק בכח כללי הן של השם יתברך, ולפיכך שנֵא אז המצבה שהיא שייכת אל העבודה זרה שהיא כח הפרטי בלבד, כי כאשר מקים מצבה הוא כאלו עושה זה לעבודה זרה שהוא כח פרטי".

ההבדל בין 'מזבח' לבין 'מצבה', הוא שמזבח מורכב מאבנים רבות, בעוד שהמצבה היא אבן אחת. המזבח, על אבניו הרבות, מסמל כוחות שונים, שהתאחדו כולם למטרה המשותפת- עבודת ה'. לעומת זאת המצבה מסמלת כח אחד פרטי בלבד.

האבות, בטרם נוצרה אומה, עבדו את ה' באופן פרטי. לכל אחד מן האבות היתה הדרך האישית והמיוחדת שלו בעבודת ה': אברהם חסד, יצחק גבורה, יעקב אמת.

כשיעקב אבינו מקים מצבה, הוא כאילו אומר: 'אני, האיש הפרטי יעקב, עובד את ה' בסגנון האישי והמיוחד שלי'.  זו היתה הצורה של עבודת ה' בזמן האבות.

האמת השלימה, היא שעבודת ה' כוללת הרבה מאד מידות, שרק האיחוד של כולן יכול להביא לעבודת ה' כפי שה' רוצה. ולכן כאשר נוצרה האומה הישראלית, נאסרה המצבה, והותר דווקא המזבח. שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ רק בעבודה כללית ומשותפת, ולא בעבודה פרטית מנותקת.

העבודה זרה, מיוסדת על הפרטיות: יש עובדי האש, ויש עובדי המים. עבודה לכוכב כזה, ועבודה לכוכב אחר. סגידה לכל מיני כוחות פרטיים, טבעיים או דמיוניים. עובדי העבודה זרה שׂמוּ את המצבה לחוק, כדי לבטא את הפרטיות שבעבודתם.

מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בספרו אורות הקודש[7], בפרק הנקרא 'הבאים אל הקדש', רואה בהצמדות לעבודת ה' פרטית, במקום עבודת ה' הכללית כפי שנצטווינו בתורה,  את חטא נדב ואביהו:

"כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות המשוערות על פיה- הרי זה חטא נדב ואביהו".

נדב ואביהו היו אנשים גדולים מאד. בכל אחד מהם פיעמה רוח גדולה ורצון אדיר לעבודת ה' וקרבת אלוקים. הקושי שלהם היה, שהם לא הצליחו להכניס את הרוח הגדולה שלהם, לתוך מסגרת מגבילה ומחייבת, כפי שהתורה דורשת.

העוצמתיות הנשמתית שלהם, דרשה עבודה פרטית, מה שעומד בסתירה למהותו של המשכן, שעניינו לרכז למקום אחד את כל הכוחות השונים, לעבודה כללית אחת.

אך ממשיך מרן הרב זצ"ל ומלמד אותנו, שגם להתפרצות הפרטית, התורה נתנה את המקום שלה:

"והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולות, גדולים ממשה ואהרן. בהתפשטותם נדחים מן העולם ואינם באים בבנין של משפחה 'ובנים לא היו להם[8]', וחוזרים בהולדה שנייה בפינחס זה אליהו המלא רוח ה' וקנאת הברית".

הקנאות של פינחס, היתה אף היא התפרצות של עבודה פרטית, שבאה מנפש סוערת בסערת קודש, אלא שזו היתה התפרצות שהתורה התירה. אותה התפרצות פרטית מאפיינת גם את קנאתו של אליהו הנביא, ועושה אותו המתאים להיות מבשר הגאולה:

"רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה ולהיעשות בסיס לצמח ה', עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד: 'אליהו הנביא עם משיח בן דוד[9]'".

הדור הצעיר, התברך ברוח סוערת, פורצת, רוחם של פינחס ואליהו. ולכן דווקא ל'בנים' יש את היכולת לקום להעיז ולפעול, ובכך לקומם את שיממות ארצנו, ולהביא אותנו אל הגאולה הנכספת. אולם כאמור, רוח סוערת, היא רוח פרטית, שמתקשה להיכנס לתוך גבולות ומסגרת, ומכאן הסכנה הגדולה. הפעילות הברוכה של ה'בנים', חייבת להיות קשובה וכנועה לדעתם של ה'אבות', המבוגרים והמיושבים.

הגאולה תבוא רק על ידי השילוב בין האבות והבנים, בכפוף למסגרת הכללית שקבעה התורה:

" זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחֹרֵב על כל ישראל חקים ומשפטים. הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם[10]".

 

[1] דברים ט"ז, כ"ב.

[2] לא תעשה י"א.

[3] ג, ל"ז.

[4] בראשית כ"ח, י"ח.

[5] נתיבות עולם א', נתיב הדין פרק א'.

[6] אף על גב = למרות.

[7] חלק ג' עמ' ש"ס – שס"א.

[8] במדבר ג, ד.

[9] הפיוט 'אליהו הנביא' ששרים במוצאי שבת.

[10] מלאכי ג כ"ב – כ"ד.

לקובץ המאמר