בגמרא בסנהדרין[1] מובא דיון כיצד להתייחס לצרות שמבשרות את ביאת המשיח:

"אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה [יבוא המשיח, ולא אראה אותו]. וכן אמר רבה: ייתי ולא איחמיניה, רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה [יבוא, ואזכה ואשב בצל של הגללים של החמור שלו]. אמר ליה אביי לרבה: מאי טעמא? אילימא [מדוע אינך לראות המשיח? האם] משום חבלו של משיח – והתניא, שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? – יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר – הא תורה והא גמילות חסדים! – אמר [ליה]: שמא יגרום החטא".

הגמרא מספרת שעולא ורבה מפחדים להיות בימות המשיח, בשל חבלי המשיח שיקדמו להם, ואף שֶמי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים ניצול מחבלי משיח, עדיין חושש רבה שמא יגרום החטא. לעומתם, רב יוסף מוכן אפילו לשבת 'בטולא דכופיתא דחמריה', ובלבד שיזכה לראות בביאת המשיח. את החשש מאותם ימים של 'חבלי משיח', מעביר אלינו גם הרמב"ם, באיגרת תימן[2], באמצעות פסוק מהפרשה שלנו:

"אמנם מה שזכרתוֹ מעניין זה המושל בארץ תימן, אשר גזר שמד על ישראל, והכריח כל אנשי מקומות ממשלתו לצאת מן הדת… שִסעה זו השמועה גווינו, והבהילה כל קהילותינו. ובאמת זו היא שמועה רעה, כל שומעה תצלינה שתי אזניו. חרדו ליבותינו ונבוכו רעיונינו וחלשו כוחתינו, לצרות השמד העצומות אשר נגזר עלינו בשתי קצות העולם מזרח ומערב, וַיהיו ישראל בתווך, אלה מזה ואלה מזה. … ואין ספק שאלו הם חבלי משיח אשר היו החכמים מתפללים לה' שלא לראותם, והנביאים היו חרדים בדַמותָם אותם, כמו שאמר ישעיה כאשר תיארם: 'תָעָה לְבָבִי פַּלָצוּת בִּעֲתָתְנִי, את נֶשֶף חִשְקִי [הלילה שחשבתי שאוכל לשמוח בו] שָׂם לי לַחֲרָדָה[3]'. וקרא ה' בספרו [בתורה] אוי למי שיראם, ואמר[4]: 'אוי מי יחיה מִשֻׂמוֹ א-ל' ".

הרמב"ם מתאר את הצער והפחד הנוראים מפני גזירות השמד שנפוצו בתקופתו, אך מתנחם בתקווה שהן אלה חבלי משיח, שהחכמים כל כך לא רצו להיות בהם.

דבריו אלו של הרמב"ם, שגזירות השמד הן חבלי משיח, מביאים אותנו לידי הבנה, ש'חבלי משיח' אינו מושג המתייחס בדווקא לצרות גשמיות, אלא מתקשר אם מצב רוחני קשה.

וכך מתאר מרן הראי"ה קוק זצ"ל, את צעדיה הראשונים של הגאולה, כפי שנשקפה לעיניו[5]:

"אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל. מתפתחת היא האומה בכל כוחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עֲדֶנָה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישהּ הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכוחותיה הנמצאים בשורשי נשמתה".

עם ישראל, זקוק לגאולה, במובן כפול: גאולה גשמית, שכוללת את בניית המדינה: כלכלתה, בטחונה, רווחתה, וכל אשר היא צריכה כדי לתפקד כמדינה יכולה ומתקדמת. אולם לא פחות מכך, זקוקה האומה לגאולה הרוחנית, לשיבה אל ה', אל חיי תורה, הנבואה והמקדש.

התהליך אותו רואה הרב לנגד עיניו, מתרכז לכאורה רק בגאולה הגשמית. בוני הארץ אינם רואים ערך דתי במאמציהם לייבש את הביצות לסלול כבישים ולהקים מושבות. עיניהם לארץ. בעיני עצמם הם מוּנַעים מאידאולוגיות אחרות לגמרי. אך כאן מגיע מבטו העמוק של מרן הרב, שיודע להבחין כבר עכשיו מה באמת קורה בנשמת האומה, מהו הכוח האמיתי שדוחף אותה קדימה. וכך ממשיך הרב ומבאר:

"אמנם בלא קריאת שֵם, בלא מגמה מבוררת – הכל הוא אור ה' וכבודו".

אם תשאל את אותם חלוצים, הם לא יכירו בכך. אבל האמת היא שמי שמוביל את הגאולה של עם ישראל, הוא אור ה' וכבודו.

בספר עמוס[6], ישנם פסוקי שנראים לכאורה מייאשים לגמרי:

"שִמעו את הדבר הזה אשר אנכי נֺשׂא עליכם קינה בית ישראל. נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, נִטשה על אדמתה אין מקימהּ".

נראה לכאורה שאין לנו תקווה יותר. הגמרא במסכת ברכות[7], הביאה שיש לקרוא את הפסוק באופן אחר, כך שלא ישמע ממנו שחלילה אין תקומה:

"במערבא מתרצי לה הכי: נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל".

הגמרא משנה את המיקום של הפסיק: במקום אחרי המילה 'קום' – לפני המילה 'קום'. אולם בספר הזוהר מובא הסבר אחר, בשם רבי שמעון. וכך מסופר שם[8]:

"רבי אחא היה הולך בדרך והיה עמו ר' יהודה. בעוד שהיו הולכים אמר ר' יהודה: זה שלמדנו בתולת ישראל … ומה שכתוב 'ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל' ודאי עליה נאמר, על כנסת ישראל, … זה קשה יותר מהכל שכתוב 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל', ומה שאמרו כל החברים בדבר זה [דהיינו נפלה לא תוסיף עוד לנפול, קום בתולת ישראל] יפה הוא, אבל אם הפרשה היתה נאמרה בדרך נחמה היִינו אומרים כך, אבל בפרשה זו קינה נאמרה, ומקרא הזה מוכיח כך שהיא קינה כפשוטו. אמר לו: ודאי כך הוא שהיא קינה, והיה קשה לי דבר זה יותר מהכל, ובאתי לר' שמעון בפנים חשֵכים… אמר [רבי שמעון]: כל מה שאמרו החברים הכל טוב ויפה… ודאי מקרא זה צריכים לדעת אותו והכל גלוי לאלו הרואים בדרך התורה בדרך אמת. בוא וראה בכל הגליות שגלו ישראל לכולם שׂם זמן וקץ, ובכולם היו ישראל שבים להקב"ה, ועתה בגלות האחרון אינו כן, כי היא לא תחזור כך כבזמנים של גליות האחרות, ומקרא זה מלמד כך, שכתוב: 'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל' ולא כתוב נפלה ולא אוסיף להקימה. משל למלך שכעס על המלכה והשליכה מהיכלה לזמן ידוע, כשהגיע זמן ההוא מיד היתה באה המלכה וחזרה לפני המלך, כן היה פעם אחת ושתים ושלש פעמים. בפעם האחרונה נתרחקה מהיכל המלך והשליך אותה המלך מהיכלו לזמן ארוך, אמר המלך פעם הזאת אינה כשאר פעמים שהיא תבוא כך לפני, אלא אני אלך עם כל בני היכלי ואבקש אותה".

רבי שמעון אומר, שאמנם ההסבר של הגמרא הוא טוב ויפה, אבל יש גם הסבר פנימי: לגאולה האחרונה לא יקום עם ישראל מעצמו, אלא הקדוש ברוך הוא יקים אותו. כיצד ייתכנו שני ההסברים להיות נכונים? כתב מרן הגרי"מ חרל"פ בספרו ממעייני הישועה:

בגאולה העתידה יגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע. הן לאט לאט, והן בחפזון. הנפש בנס ובחפזון, והגוף בטבע ולאט ולאט. ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש לכן היתה הגאולה בחפזון… ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר… לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז יגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט … אמנם כל זה הוא רק בגאולת הגוף, אבל גאולת הנפש תהיה גם לעתיד בחפזון: 'ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים[9]".

במבט חיצוני, אנחנו רואים 'קום בתולת ישראל' גשמי, כפי שאמרה בגמרא בברכות, אבל במבט עמוק ופנימי, אנו מבינים שהקדוש ברוך הוא בעצמו מניע את תהליך הגאולה בנשמת האומה, בדרך לגאולה שלימה ורוחנית. וכך מסיים מרן הרב:

"והֶמְשֵךְ הזמן, העובר בין ההופעות המיוחדות המרוכזות בכנסת ישראל, עד שיופיע אור תפארת ישראל לדעת כי שם ה' נקרא עליה, הוא זמן חבלי משיח".

[1] צ"ח:.

[2] אגרות הרמב"ם מדורת הרב שילת עמ' קט"ז – קי"ז.

[3] ישעיה כ"א, ד.

[4] במדבר כ"ד, כ"ג.

[5] אורות התחיה ל"ב.

[6] ה, א – ב.

[7] ד, ב.

[8] פרשת ויקרא דף ו עמוד א. תרגום הסולם.

[9] מלאכי ג, א.