פרשתנו מאריכה בתיאורם של בגדי הכהונה. הכהן הגדול היה לבוש בשמונה בגדים, כאשר על לבו נמצאים האפוד והחושן, כפי שכתוב[1]:

"וירכסו את הַחֺשֶן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת להיות על חֵשֶב האפוד, ולא יִזַח הַחֺשֶן מעל האפוד".

כדי להבין את הדברים, נעיין בדברי הרמב"ם בפרק ט מהלכות כלי המקדש. וכך מתאר הרמב"ם את המסגרת של החושן[2]:

"ועושה על ארבע זויות של חושן ארבע טבעות זהב, ונותן בשתי הטבעות של מעלה שהחושן נתלה בהן שתי עבותות הזהב, והם הנקראים שרשרות, ונותן בשתי טבעות של מטה… שני פתילי תכלת".

החושן היה מרובע, ובו היו נתונות שנים עשרה אבנים יקרות, אבן אחת לכל שבט. בכל אחת מפינות החושן היתה טבעת זהב. בשתי הטבעות העליונות של החושן היו שני חבלים מזהב, ובשתי הטבעות שלמטה, היו שתי פתילי תכלת.

בתיאור מבנה האפוד כותב הרמב"ם[3]:

"האפוד רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, ואורכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים, ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו באריג לכאן ולכאן שחוגרין אותו בהם והם הנקראין חשב האפוד, … עליו שתי כתיפות כדי שיהיו על כתפות הכהן… ועושה בכל כתף שתי טבעות אחת מלמעלה בראש הכתף ואחת מלמטה לכתף למעלה מן החשב, ונותן שתי עבותות זהב בשתי טבעות שלמעלה והם הנקראים שרשרות".

האפוד הוא כעין אפוּדה, אשר מצדיה יוצאים שתי רצועות, שנחגרות מאחורי גבו של הכהן הגדול, והן נקראות 'חשב האפוד'. לאפוד מחוברות שתי כתפות המונחות כל כתפי הכהן, ובכל אחת מהן ישנה אבן שהם. לכל אחת מהכתפות מחוברות ארבע טבעות: שתיים עליונות, להן מחוברים שני חבלים מזהב, ושתיים למטה, מעל החשב.

לאחר מכן, מתאר הרמב"ם כיצד מתחברים החושן והאפוד[4]:

"ואחר כך מכניס קצות העבותות של חושן בטבעות שלמעלה בכתפות האפוד, ומכניס שני פתילי התכלת שבשולי החושן בשתי הטבעות שלמעלה מחשב האפוד, ומורידין את השרשרות שבטבעות כתפות האפוד עד טבעות החושן העליונות כדי שידבקו זה בזה ולא יזח החושן מעל האפוד".

במכון המקדש, בביאורם 'שערי היכל' בסוף מסכת יומא[5], הסבירו שהלכה זו ברמב"ם מתארת את אופן הכנת הבגדים, לפי שהכהן הגדול לבש אותם, ולא את אופן לבישת הבגדים. והיינו, שלאחר שהאומנים הכינו את האפוד ואת החושן, חיברו האומנים את החושן לאפוד באופן זה: את קצות חבלי הזהב שהיו מחוברים בחלקו העליון של החושן, הכניסו לטבעות העליונות של כתפי האפוד. את שני פתילי התכלת שבשתי הטבעות הנותרות של בחושן חיברו לשתי הטבעות האחוריות של כתפות האפוד, ואת שני חבלי הזהב של כתפות האפוד משכו כלפי מטה אל הטבעות העליונות של החושן, ובכך החושן נצמד לאפוד.

וכך מסכם הרמב"ם[6]:

"נמצא כשלובש האפוד עם החושן יהיה החושן על לבו בשוה, והאפוד מאחריו, וחשב האפוד קשור על לבו תחת החושן, ושתי כתפות האפוד על שתי כתיפיו, ושתי עבותות זהב יורדות מעל כתיפו מכאן ושתי עבותות זהב מכאן, מכתפות האפוד עד טבעות החושן, ושני חוטי תכלת מרוכסין מתחת אצילי ידיו, משתי טבעות החושן התחתונות עד שתי טבעות כתפות האפוד התחתונות שהם למעלה מן החשב".

התורה הקפידה, שהחושן ישאר מחובר לאפוד, וכפי שהבאנו בתחילת דברינו, שנאמר: "ולא יִזַח הַחֺשֶן מעל האפוד". וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות[7]:

"האזהרה מלפרק החושן מעל האפוד… אלא יהיה מחובר לו… שֶהַמֵזֵחַ לוקה".

מה הטעם לכך שהחושן צריך להישמר צמוד לאפוד? במורה הנבוכים[8] כלל הרמב"ם דין זה, ביחד עם ההלכות השייכות לארון הברית:

"והטעם שהארון נישא על הכתף לא על העגלות, הרי אופן הרוממות בכך ברור. ואין משנים את תארו ואפילו בהוצאת הבדים מן הטבעות. וכן אין לקלקל תבנית האפוד והחושן ואפילו בהזחת אחד מהן מעל השני".

פירוק החושן מהאפוד, יש בו משום קלקול צורת הבגדים, ובכך פגיעה ברוממות שיש ליחס לעבודת ה' אליה הם נועדים. ומטעם זה ממשיך הרמב"ם וכותב:

"ושיהיו מעשה כל הבגדים מחוכמים באריג ללא גזירה וקריעה, כדי שלא תפסד צורת האריג".

אם יהיו הבגדים עשויים מחלקי בדים התפורים אחד לשני, הרי שחלקי הבגד עלולים להתנתק, ובכך צורתו תיפסד.

על דרך זו, כתב גם בעל ספר החינוך[9]:

"משרשי המצוה, שרצה השם לטובתינו לזכותינו בהגדלת אותו הבית הקדוש, ולהיות כל אשר בו מכוון וקבוע על מכונו, בין ענין כליו שיהיו בתכלית השלמות בין ענין כלי המשרתים כגון מלבושים אלה שהם מלובשים בהן בשעת העבודה, שהכל יהיה נכון ושלם בתכלית השלמות, לא יחסר שום נוי בכל הדברים, ובאמת כי מִנוי העניין הוא שלא יהיה החושן נע ונד על לוח לבו אלא יעמוד שם קבוע כמין חומר".

הצמדת החושן לאפוד, היא חלק מהסדר והיופי שבבגדי הכהונה.

הגאון הרב רצון ערוסי, בספרו התורה והליכות עמנו[10], ביאר שישנו עניין רעיוני בחיבור שבין החושן והאפוד:

"האפוד והחושן צריכים להיות תמיד צמודים, כי האפוד מסמל את קדושת המעשה והחושן את קדושת המחשבה".

כאמור, לאפוד ישנם שתי כתפות, המונחות על מקום מוצא הידיים, בהן משתמש האדם לעבודתו ומלאכתו, ובכך מסמל האפוד את הרצון והצורך לקדש את מעשינו. החושן נמצא על הלב, ובכך מבטא את השמירה על קדושת המחשבה. ההצמדה בין האפוד והחושן מבטא את החובה שלא להפריד בין המחשבה למעשים, אלא לשמור על הקדושה של שניהם.

ובאופן דומה, כבר ביאר בספר דגל מחנה אפרים[11]:

"החושן היה על לבו, ואפֺד הוא מספר [בגימטריה] פֶּה, וזהו 'ולא יזח החושן' היינו הלב 'מעל האפֺד' היינו מעל הפה, שיהיה פיו ולבו שוים ולא יהיה חלוק לבו מפיו".

החושן כנ"ל נמצא על הלב, ומסמל את דעותיו ומחשבותיו של האדם. האפֺד הוא בגימטריה פֶּה, ומסמל את האופן שבו האדם מגלה החוצה את אשר על לבו. איסור ההפרדה בין החושן לבין הלב מלמד אותנו שהפה והלב יהיו שווים. ועל כן עלינו לקדש את לבנו, כדי שלפינו יהיה באמת את מה לגלות כלפי חוץ.

 

 

 

 

 

[1] שמות כ"ח, כ"ח.

[2] הלכה ח.

[3] הלכה ט.

[4] הלכה י.

[5] מערכה קפ"א עמ' שצ"ז.

[6] הלכה י"א.

[7] לא תעשה פ"ז. עמ' רי"ב במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[8] ג, מ"ה. עמ' שפ"א במהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[9] מצוה ק.

[10] עמ' קצ"ג.

[11] לפרשת תצוה, על הפסוק 'ולא יזח'.