התורה מספרת לנו, שבעקבות הרעב שהיה בארץ, מחליט אברהם לרדת למצרים. אברהם אבינו מבין שהמצרים עשויים להרוג אותו בכדי לקחת את שרה [שעוד נקראת שרי] אשתו, ולכן הוא מבקש ממנה להציג את עצמה כאחותו:

"אמרי נא אחֺתי למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך[1]".

את המילים: 'למען ייטב לי בעבורך' מפרש רש"י באופן מפתיע:

"יתנו לי מתנות".

אברהם אבינו נאלץ להגיע למצרים בשל רעב, אשתו עומדת להילקח אל הלא-נודע, ומה שמעסיק אותו, זה שיתנו לו מתנות?!

הרב יצחק דדון, בספרו אמרי שפר[2], הביא שמרן ראש הישיבה והרב הראשי לישראל, הגר"א שפירא זצ"ל, כבר נדרש לתמיהה זו, וכך הסביר:

"אברהם איש החסד, שמסר נפשו על מידה זו להתחסד עם בריותיו של הקדוש ברוך הוא, עתה שראה כי כלתה הרעה, חשב לפחות שאוכל להמשיך את מפעלי הגדול, יתנו לי מתנות ואוכל להמשיך לעשות חסדים בעולם הזה".

וכך מופיעים הדברים ברשימות שלי, ממה ששמעתי מראש הישיבה זצ"ל:

"כשגורמים לאדם לחייך זו מצווה של חסד, לעשות לאדם מצב רוח טוב –  זה חסד של אברהם אבינו. גם אם לא יכול לעשות [חסד] בכסף – מחייך. אדם יכול לעשות מצוות בלא כלום. 'וחיתה נפשי בגללך'- אומר רש"י: "יתנו לי מתנות", זה מה שחשוב לאברהם אבינו?! נכון, אברהם אבינו בלי מעשה חסד, זה לא חיים. תביאו כסף, שיוכל לעשות צדקה. הוא לא יכול לשבת בלי חסד. אברהם אבינו לא מסתפק בחיוך. לפעמים זה קשה, גם לי יש מצוקות".

אברהם אבינו הוא איש של עשיית חסד, החסד הוא מהות חייו. ולכן ודאי שאברהם אבינו לא מחפש מתנות לעצמו, אברהם אבינו מחפש אמצעים שיאפשרו לו להמשיך ולהחזיק את מפעלי החסד שלו.

הרמב"ם כלל את מצוות גמילות חסדים בשני מצוות שונות. המצווה השמינית במצוות העשה בספר המצוות, עוסקת בכך שנצטווינו ללכת בדרכי ה', וכך ניסח אותה הרמב"ם[3]:

"הציווי שנצטווינו להידמות לו יתברך כפי יכולתנו, והוא אָמרוֹ[4]: 'וְהָלַכְתָ בִּדְרָכָיו'. וכבר כָּפַל ציווי זה ואמר[5]: 'לָלֶכֶת בְּכָל דְרָכָיו', ובא בפירוש עניין זה: 'מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום – אף אתה הֱיֶה רחום, הקדוש ברוך הוא נקרא חנון – אף אתה הֱיֶה חנון. הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה הֱיֶה צדיק. הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד – אף אתה הֱיֶה חסיד' – זהו לשון ספרי[6]".

הקדוש ברוך הוא מתייחס את בריותיו בחסד וברחמים, ועקב כך מצופה גם מאיתנו להתייחס כך את הבריות האחרות.

וכן חזר וכתב הרמב"ם גם בחיבורו הגדול ה'משנה תורה'[7]:

"ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: 'והלכת בדרכיו'… כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לא-ל בכל אותן הכנויין: ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו".

המצווה השנייה, שכלל בה הרמב"ם את מצוות גמילות חסדים, היא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך[8]'. וכך כתב הרמב"ם בכלל[9] השני שבהקדמתו לספר המצוות:

"ביקור חולים וניחום אבלים וקבירת מתים… כל הפעולות האלה ודומיהן נכנסות תחת מצווה אחת מכלל המצוות האמורות בתורה בפירוש, והוא אמרו יתעלה: 'ואהבת לרעך כמוך' ".

ואף על דברים אלו חזר הרמב"ם בחיבורו הגדול[10]:

"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך', כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".

הרי שמצוות גמילות חסדים שייכת הן למצוות שבין אדם למקום, שהרי היא חלק מהמצווה ללכת בדרכיו, וכן היא מצווה שבין אדם לחבירו – חלק ממצוות אהבת הָרֵעַ.

יש להעיר, שגם הקשר בין החיוך למצוות החסד, שהזכיר מרן ראש הישיבה זצ"ל, מקורו ברמב"ם, שכך כתב בהלכות מתנות עניים[11]:

"כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר[12]: 'אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון', ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר[13]: 'ולב אלמנה ארנין' ".

מקום נוסף, שבו כלל הרמב"ם את חובתנו להיות אנשי חסד, נמצא בהלכות יום טוב[14]. שם מלמד אותנו הרמב"ם, כיצד נוכל לקיים באמת את מצוות שמחת יום טוב:

"הקטנים נותן להם קליות ['פיצוחים'] ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר[15]: 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר[16]: 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'.

שמחת יום טוב, שאיננה כוללת בתוכה את הדאגה למי שאין לו, אינה שמחה של מצווה, אלא סתם מילוי הבטן באוכל.

ונסיים בדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בספרו אורות הקודש[17]:

"חסד של אברהם, הוא כולל את כל באי עולם, וחסד של אהרן הוא מרוכז בישראל.

ומי שמתדבק במדת החסד לאמתו, באור תורה, צריך שיחבר את שני ענני הכבוד הללו של אברהם ושל אהרן ביחד,  ויאירו עליו שני האורות. ואז יאמר[18]: 'חביב אדם שנברא בצלם, וחביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה".

[1] בראשית י"ב, י"ג.

[2] עמ' ס"ו.

[3] בתרגום הגאון מהר"י קאפח.

[4] דברים כ"ח, ט.

[5] דברים י, י"ב.

[6] דברים פרשת עקב פיסקא מ"ט.

[7] הלכות דעות א ו – ז.

[8] ויקרא י"ט, י"ח.

[9] השורש השני, בתרגומים אחרים.

[10] הלכות אבל י"ד, א.

[11] י, ד.

[12] איוב ל, כ"ה.

[13] שם כ"ט, י"ג.

[14] ו, י"ח.

[15][15][15] הושע ט, ד.

[16] מלאכי ב, ג.

[17] חלק ג עמ' של"ז, בפרק הנקרא: חסד וכהונה.

[18] על פי המשנה באבות ג, י"ד.