פרשת ויצא עוסקת בקורותיו של יעקב אבינו אצל לבן הארמי. יעקב אבינו עובד במסירות רבה, בעוד שלבן מנסה בכל דרך לפגוע בזכויותיו. וכך אנו מוצאים את יעקב אבינו מסכם קורותיו באותן שנים[1]:
"זה עשרים שנה אנכי עמך רחליך ועזיך לא שכלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך, אנכי אחטנה, מידי תבקשנה, גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה. הייתי ביום, אכלני חֹרב, וקֶרח בלילה, ותדד שנתי בעיני. זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותך, ושש שנים בצאנך, ותחלף את משכורתי עשרת מונים".
יעקב אבינו מתאר כיצד מסר את נפשו על הטיפול בצאן לבן: הוא נהג במתינות בכבשים ובעיזים ההרות, כך שאף אחת מהן לא הפילה את הריונה.
גם כשהיה רעב מאד, לא סעד את לבו באחד הכבשים. כשכבש נטרף- הוא היה משלם את חסרונו. מעולם לא ניסה להתחמק ולטעון, שאינו אשם בטריפה, ולכן אינו אמור לשלם עליה.
עבודתו נמשכה יומם ולילה, בשרב ובכפור- וכל זה במשך עשרים שנה!
ומה יעקב אבינו מקבל בתמורה? "ותחלף את משכורתי עשרת מונים!". מפרש רש"י:
"היית משנה תנאי שביננו מנקוד לטלוא ומעקודים לברודים".
כלומר, שאם היו יעקב ולבן מסכמים שיעקב יקבל כל שה נקוד, והיו נולדים יותר מדי נקודים, היה לבן מחליט שהמשכורת תהיה הטלואים, וכן על זו הדרך.
במדרש רבה[2], מתואר:
"א"ר חייא רבה כל דבר ודבר שהיה מתנה עם אבינו יעקב היה חוזר בו עשר פעמים למפרע… רבנן אמרי מאה פעמים".
קשה לתאר את הדברים: יעקב אבינו מוסר את נפשו על הצאן, ובמקום לקבל פירגון, לבן עושה הכל כדי לעשוק את שכרו הדל ממילא.
מרן ראש ישיבת מרכז הרב, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל, אהב להביא בעניין את הסיפור הבא:
צפת היתה עיר 'נורמאלית'. מה זה עיר נורמלית? עיר שבה הרב הוא הבית יוסף, האר"י הקדוש הוא הרבי, האלשיך הקדוש הוא הדרשן, והחרדים הוא השַמָש…
האלשיך הקדוש היה ראש לדרשנים, ואומרים שהאר"י הקדוש הלך לשמוע אותו. היתה פרשת ויצא והוא דרש, ובאמצע הדרשה שלו האר"י הקדוש חייך. אחר כך האר"י הקדוש הסביר, שהאלשיך הקדוש חידש על ה'עשרת מונים' איזה רמאויות לבן עשה, ולבן הארמי היה פה, ואמר 'נכון' על כל מה שהאלשיך הקדוש אמר. ועל רמאות אחת לבן אמר 'אוי, על זה לא חשבתי!". לכן חייכתי…
הרמב"ם בחר בדוגמא של יעקב אבינו, כדי לסיים בה את הלכות שכירות, וכך כתב[3]:
"כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל[4] מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במאֵרה[5]. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבדו בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר[6] "כי בכל כֹחי עבדתי את אביכן". לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר[7] "ויפרץ האיש מאד מאד"".
הרמב"ם רואה ביעקב אבינו הוא סמל לישרות של פועל, שעובד בשביל אדוניו בכל כוחו. אך מדוע יעקב זוכה לכינוי 'יעקב הצדיק' בשל כך?
עוד יש לשאול, הרמב"ם הזכיר בתחילה, שנדרש מהפועל לא לגזול את הזמן שבו בוא מחויב לבעל הבית. זהו גם דבר שיעקב אבינו הקפיד עליו, כפי שאמר: "גנבתי יום וגנבתי לילה", ואם כן מדוע הרמב"ם מזכיר את יעקב אבינו רק כדוגמא לכך שפועל צריך לעבוד בכל כוחו?
ונראה לישב כך: ישנם דברים ברי מדידה- גזלת זמן העבודה, זה דבר שיכול להיות גלוי. אפשר לבדוק אם הפועל הגיע בזמן והלך בזמן, אפשר לבדוק אם פועל עבד או ישב לשתות קפה… אבל אם פועל באמת השקיע את היכולות שלו, הוא שהוא בחר 'לחפף ולהתמרח', זהו דבר שנתון ללב ולשמים.
יעקב אבינו העיד על עצמו שהוא עבד בצאן לבן 'בכל כוחו'. משמעות הדבר שיעקב הוכוון על ידי יראת השמים הגדולה שבערה בקרבו, לפעול לפי כל כללי הישרות, ואפילו שהעומד מולו נוהג בו ברמאות ובנוכלות, ואפילו במה שלא ניתן לבוא כלפיו בטענות. אדם שנוהג בישרות גם כאשר רק הקדוש ברוך הוא יכול לדון אותו, הוא הראוי לכינוי 'צדיק'.
וכן מובן מדוע הרמב"ם הביא את הדוגמא של יעקב אבינו דוקא על הדין של בכל כוחו, ולא על ניצוּל הזמן. הרמב"ם לא צריך לשכנע את הפועל שלא 'לעבור על החוק', במה שהוא עלול להיתפס בקלקלתו ולהפסיד את פרנסתו, אבל בדבר שרק הקדוש ברוך הוא יודע- שם קורא הרמב"ם לפועל ללמוד מיעקב הצדיק, ולהתנהג כראוי לירא שמים.
לסיום, נזכיר רעיון נוסף שלמדנו ממרן ראש הישיבה זצ"ל, ומובא בספרו מורשה[8], בשם הצדיק רבי דניאל מקלם זצוק"ל.
ה' פונה אל יעקב אבינו ומצווה אותו לשוב לארץ[9]:
"ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדך ואהיה עמך".
יעקב פונה אל רחל ולאה, ומנסה לשכנע אותם לעזוב את אביהם ואת ארצם, ולעלות אתו לארצו. הוא מזכיר את היחס הנורא של לבן, ואת הציווי של ה' לעלות.
רחל ולאה עונות כך[10]:
"ותען רחל ולאה ותאמרנה לו: העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו?! הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, ויאכל גם אכול את כספנו. כי כל העושר אשר הציל אלקים מאבינו לנו הוא לבנינו, ועתה כל אשר אמר אלקים אליך עשה".
והדברים תמוהים ביותר: אפשר להבין שיעקב אבינו במסגרת מאמציו לשכנע את רחל ולאה מזכיר את מעלליו של לבן ולא רק את הציווי האלוקי, שהרי הוא מנסה לשדל אותם לעזוב את ערש ילדותם לטובת מקום לא ידוע, ודאי שהוא ינסה לגייס כל טיעון שרק יוכל. אבל האמהות הקדושות, מדוע הן צריכות בתשובתן להזכיר את לבן, ולא לומר פשוט- 'ה' אמר כך עושים!'?
והתשובה היא, שמכאן לומדים יסוד גדול: אם הקדוש ברוך ציווה משהו, זו לא רק מצווה אלא גם עצה טובה. ועתה מובן, שמה שהאמהות האריכו בתיאור מעשיו של לבן, הוא כיון שהן רצו להבין מדוע באמת הציווי לעלות לארץ הוא עצה טובה.
ובזאת יובנו דברי הרמב"ם במורה נבוכים[11] שכל מה שאסרה עלינו התורה מהמאכלות, 'כולן תזונתן רעה'- אינם טובים לגוף. כלומר ציווי התורה- הוא גם עצה טובה.
[1] בראשית ל"א, ל"ח.
[2] פרשה ע"ד, ג.
[3] שכירות י"ג, ז.
[4] את זמן עבודתו.
[5] בקללה. כלומר שגרם נזק בכך שבזבז יום עבודה.
[6] בראשית ל"א, ו.
[7]שם, ל, מ"ג.
[8] עמ' קמ"א.
[9] בראשית ל"א, ג.
[10] פסוקים י"ד- ט"ז.
[11] חלק שלישי פרק מ"ח.