בפרשתנו מסופר, שיוסף מביא את בניו, מנשה ואפרים, אל יעקב אביו, בכדי שיברך אותם. יעקב מפתיע, ומעדיף להקדים את אפרים הצעיר, על פני מנשה הבכור:

"ויברכם ביום ההוא לאמר, בך יברך ישראל לאמר ישמך אלקים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה[1]".

כאשר יוסף מנסה לתקן את יעקב, ואומר לו שמנשה הבכור, מסביר לו יעקב מדוע הוא נוהג כך:

"ויאמֶר ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטֺן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלֺא הגוים[2]".

ופירש רש"י:

"גם הוא יהיה לעם – שעתיד גדעון לצאת ממנו, שהקדוש ברוך הוא עושה נס על ידו. ואולם אחיו הקטֺן יגדל ממנו – שעתיד יהושע לצאת ממנו, שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל".

אמנם ממנשה יצא גדעון השופט, שעתיד להושיע את ישראל מיד מדיין, אך מאפרים יצא יהושע, שיכניס את ישראל לארץ וילמד אותם תורה.

הסבר מיוחד להקדמה של אפרים למנשה, נתן ראש ישיבת מרכז הרב, ורבה של שכונת שערי חסד, הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל:

"יעקב סלל דרך איך לעבור את הגלות. הקדים אפרים לפני מנשה ולימד את יוסף איך למלא תפקידו המיוחד לו, לגלוֺת קדושתן של ישראל. והנה מנשה נקרא 'כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי', נקרא על שם עָמָל התורה שהיה עָמֵל בבית אביו, יחד עם אביו. ואת אפרים על שם 'כי הפרני אלקים בארץ עניי' – על התגלות קדושת ישראל בעודם בגלותם בארץ עניים. דהנה אפרים מציין את ישראל בזמן נפילתם [בחטא], ואף על פי כן לא זז [הקדוש ברוך הוא] מחבבן 'הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאם ה' '. וחשב יוסף כדרכן של כל בני האדם שתורה קדמה לישראל, ולפיכך אמר: 'לא כן אבי שים ימינך על ראשו כי זה הבכור', אולם יעקב השיב לו: ידעתי בני ידעתי וגו' ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וגו' וישם את אפרים לפני מנשה' – גילה את הרז הנפלא הלזה כי ישראל קדמו לתורה, ומתוך שהם ישראל זוכים לתורה, וגילה בזה את רז הגאולה, כי אך במה שידעו להכיר את עומק נפלאות קדושת ישראל ויגלו אותם להוציאם מן הָהֶעְלֵם אל הגילוי, ועל ידי זה יזכו לקיים את כל התורה והמצוה".

מנשה מבטא את התורה, ואילו אפרים את עם ישראל. יוסף רצה להקדים את מנשה, מתוך מחשבה שהתורה קודמת, אך יעקב לימד שישראל קודמים. מקור הדברים הוא בתנא דבי אליהו רבה[3]:

"אמר לי, רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם, אמרתי לו, דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל, שנאמר 'ה' קנני ראשית דרכו', אבל הייתי אומר, ישראל קדושים [קודמין], שנאמר: 'קֺדש ישראל לה' ראשית תבואתֺה' ".

הרב צבי יהודה האריך לבאר מה הכוונה האמיתית בכך שישראל קודמים לתורה. ראשית, ביאר לְמה אין הכוונה. בן גוריון, הבין שהכוונה לקדימה במובן של חשיבות, ומכאן הסיק שכך צריך לראות את יחס הדת והמדינה: המדינה היא ישראל, והיא קודמת ומכריעה את התורה. הרב צבי יהודה לימד, ש'הבנה' זו, היא תוצאה של השקפה כפרנית ואפיקורסית[4].

ההבנה הנכונה היא[5]:

"ישראל שקדם הוא נשמתם של ישראל. דבר אלוקים המחיה אותנו. 'רוחי אשר עליך'. ישראל שקדם אין זה גל של עצמות, אלא ישראל הנורמלי והגדול החיוני והשלם, החי והקיים, אשר בתוכו חיוניותו המקיימת אותו – תורת ישראל. אין לדבר על הגוף הלאומי המדיני והצבאי – בלי הפְּנים, בלי הנשמה. מתוך כך מובן שכשמדברים על ישראל ממילא מדברים על תורה. במושג ישראל טמון המושג תורה. אם כן מה היא התורה שאחרי ישראל, נוספת על שלמותם של ישראל? זאת התורה שלומדים בישיבה, זאת התורה המתפרטת לכל פרטיה ודקדוקיה".

כשהתנא דבי אליהו אומר שישראל קדושים קדמו לתורה, אין הכוונה לישראל שמנותקים מתורה. אלא לישראל החי, שנשמתו היא התורה, ומתוך כך הוא מקבל ומקיים את מצוות התורה.

בהתאם לכך, היה הרב צבי יהודה מבאר את לשון ברכת התורה: 'אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו':

"היסוד העיקרי הוא בחירת ישראל. 'אשר בחר בנו'. יש ביטוי מיוחד של חז"ל בגמרא נדרים[6] המסביר איך הגיעו לחורבן 'על שלא ברכו בתורה תחילה'. לא כתוב שלא למדו תורה! למדו תורה, ועסקו בתורה, אבל הגישה לתורה לא היתה מתוך גישה של ברכה בתורה תחילה. ומה היא הברכה בתורה תחילה? אשר 'בחר בנו מכל העמים'. העסק בתורה צריך להיות מתוך ידיעה והכרה בבחירה וביצירה האלהית של עם זה[7]".

כשאנחנו מבינים שהתורה היא נשמת האומה, שקיבלנו אותה דווקא משום שאנו העם הנבחר, אנו ניגשים אליה מתוך יחס אחר לגמרי.

בהתבוננות נוספת נוכל לראות, שהתורה עצמה, על מצוותיה ופרטיה, ניתנה לנו דווקא בצורת סיפור של קורות אומתנו – האבות והשבטים, וישראל במצרים ובמדבר. הרב צבי יהודה היה מצטט את הפילוסוף הגרמני גיתה שאמר: "לאור דברי ימיו וקורותיו של העם המיוחד, מתווה ההנהגה האלקית בכתבי הקדש את הדרך לכל האדם והעמים".

הקדוש ברוך הוא בחר ללמד את התורה, דווקא דרך לימוד הסיפור של עם ישראל. הרמב"ם בהלכות מלכים[8] כתב לגבי אנשי אומות העולם:

"כל המקבל שבע מצות [בני נח] ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם".

הרמב"ם מלמד אותנו, שגוי ששומר על שבע מצוות בני נח, אינו נהיה בשל כך 'חסיד אומות העולם'. אם גוי אינו גונב ואינו רוצח כיון שהוא מבין שזו התנהגות מגונה – הוא אדם חכם, אך לא חסיד אומות העולם. בשביל להיקרא 'חסיד' על הגוי לשמור את המצוות דווקא בגלל שכך ה' הודיענו על ידי משה. מה העניין בזה? הסביר רבינו הרב צבי יהודה[9], שהכל נובע מאותו עניין:

"הרמב"ם מפרש בהלכות מלכים שעניין החסידות אפילו אצל אומות העולם הוא התגלות האלקות בעולם על ידי ישראל… חסידי אומות העולם הם אלה שמכירים באמונה שלמה בהתגלות תורה מן השמים על ידי כלל ישראל".

נשמת ישראל זו התורה, והגילוי של התורה בעולם חייב להיות דווקא על ידי ישראל.

חזק חזק ונתחזק!

[1] בראשית מ"ח, כ.

[2] פס' י"ט.

[3] ט"ו.

[4] ראה שיחות הרב צבי יהודה סגולת ישראל עמ' 100.

[5] שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 43.

[6] פ"א, א.

[7] שיחות הרב צבי יהודה עם ישראל עמ' 47 – 48.

[8] ח, י"ד(י"א) , לפי מהדורת הגאון מהר"י קאפח.

[9] שם עמ' 46.