מסכת מגילה, פותחת[1] ברשימת הימים בהם ניתן לקיים את מצוות קריאת מגילה:

"כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר".

את המקור שלכך ששמחת פורים נעשית בשני ימים שונים, אנו מוצאים כבר במגילה עצמה:

"והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו, ונוח בחמישה עשר בו, ועשֺה אֺתו יום משתה ושמחה. על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלֺחַ מנות איש לרעהו[2]".

בעוד שבכל העולם חגגו בי"ד אדר, בעיר שושן חגגו בט"ו. מובן אם כן, שיהודי שושן יחגגו כל שנה ביום ט"ו, מדוע גם בירושלים חוגגים בט"ו? כפי שהבאנו, המשנה מלמדת, שהתקנה היתה שכל עיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, תקרא בט"ו. אך דבר זה עצמו טעון הסבר: מה עניין יש בתקנה כזו? ובאמת בגמרא[3] מובאת דעה שהקריאה בט"ו שייכת לערים המוקפות חומה בימי אחשוורוש:

"רבי יהושע בן קרחה אומר: כרכין המוקפין חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר. מאי טעמא [מה טעמו של] דרבי יהושע בן קרחה? – כי [כמו] שושן, מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש וקורין בחמשה עשר – אף כל שמוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בחמשה עשר".

וכך אכן שואל הר"ן[4]:

"וכי תימא [ואם תאמר] תינח [מילא] לרבי יהושע בן קרחה דאמר בגמרא דבמוקפין חומה מימות אחשורוש תליא מילתא [תלוי הדבר], אבל לתנא דמתניתין דאמר מימות יהושע בן נון, הא לא דמיא [הרי אינו דומה] לשושן, ומה ראו לקבוע להם יום חמשה עשר?".

את התשובה לכך, מביא הר"ן מהירושלמי[5]:

"כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר. ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי [אומר]: חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון".

אם שושן היתה קוראת בט"ו, בעוד שירושלים ושאר ערי ארצנו היו קוראות בי"ד, היה בכך משום פגיעה בכבודה של ארץ ישראל. וכך כתב הרמב"ם[6]:

"ולמה תלו הדבר בימי יהושע? כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותו הזמן, כדי שיהיו קוראין כבני שושן ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה, אף על פי שהן עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושע ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה".

לחכמי ישראל שבאותו הדור, היה חשוב להזכיר לעם את ארץ ישראל, כדי שלא ישכחו ממנה גם בזמן שבו יש מלך טוב והגלות נראית כאילו היא מאירת פנים. וכך מספרת לנו המגילה מי היה מרדכי היהודי:

"אשר הָגְלָה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה, אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל[7]".

המילה 'גלות' מוזכרת ארבעה פעמים. ובלשונו של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל[8]:

"המאזין לרחש העולה מן הפסוק, אשר כופל ומשלש ומרבע את ענין הגולה, מרגיש את הצער הנוקב חדרי בטן של דרי הגולה, הכואבים על הניתוק מארצם ובוכים על שבר עמם. זוהי הרגשת בנים שגלו משולחן אביהם".

הקביעה שבארץ ישראל יחגגו את הפורים ביום מיוחד, נועד לחנך את העם שלא ישלימו עם הגלות בשום אופן, ולא יפסיקו לקוות ליום שבו יחזרו לארץ ישראל.

שמעתי פעם סיפור, מפי צאצא של אחד מבעלי המעשה. בכדי להבין את ההקשר, ניתן תחילה את הרקע[9]. ראש הישיבה הרב שאול ישראלי, רבה של פתח תקווה הרב דוד סולומון, וראש ישיבת בית זבול הרב אברהם שדמי, למדו תורה בסתר ברוסיה הקומוניסטית. הם החליטו שלא ניתן להמשיך כך, והחליטו שרצונם להבריח את הגבול לפולין, ולבסוף לעלות לארץ ישראל. לפני כן, פנו השלושה אל רבה של מוסקבה באותם ימים, הרב קלֶמֶס זצ"ל. הרב ערך עבורם גורל הגר"א, ועלה הפסוק: 'פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו, בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון, עד הנהר הגדול נהר פרת[10]'. הפסוק קיבל משנה משמעות, כיון שבדרך השלושה צריכים לחצות נהר בשם פרוּת. השלושה הבריחו את הגבול, אך נתפסו והוכנסו בכלא, כאשר ריחף מעליהם חשש כבד שיוסגרו בחזרה לרוסיה. מרן הראי"ה קוק זצ"ל השיג עבורם 'סרטיפיקטים', ובכך הם שוחררו ועלו ארצה.

וכאן מתחיל הסיפור: בזמן שהותם של השלושה בכלא,  הם הבחינו באסיר אחד, שהיה נראה מוזנח ביותר. הוא היה מלוכלך, שערו וציפורניו היו ארוכים, וניכר היה שזמן רב לא טיפל בעצמו. הדבר היה תמוה, שכן הכלא הפולני לא היה ה'בור של פוטיפר', והאסירים קיבלו בו את האפשרות להסתפר ולהתקלח. אותו אסיר הסביר להם, שהוא שפוט לכל כך הרבה שנים, וכנראה שלעולם לא יצא מהכלא, ולכן החליט להתייאש מהחיים. אמרו השלושה, שעכשיו מובנים להם דברי הגמרא. הגמרא בגיטין[11], באגדות החורבן, מספרת:

"מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: 'מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים'? ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו[12]'. אמר: מובטחני בו שמורֵה הוראה בישראל, העבודה [שבועה]! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו [ומיהו]? רבי ישמעאל בן אלישע".

הגמרא מספרת שאותו תינוק היה יפה עיניים 'וקווצותיו סדורות לו תלתלים'. למה הפרט הזה חשוב? וכי אם היה הוא מכוער ופרוע לא היה צריך לפדות אותו?! וכן לא מובן מה עניינו של 'המבחן' שערך רבי יהושע לתינוק.  אלא הביאור הוא כך: רבי יהושע ידע, שלא בנקל יוכל לפדות את התינוק. יהא עליו לפני כן לעמול ולכתת את רגליו בכדי לגייס את הסכום הנדרש. לכן החליט רבי יהושע שהוא ישקיע ויפדה את התינוק, רק אם לו תקווה להשתקם.  ראשית, ראה רבי יהושע שהתינוק שומר על תלתליו, ואינו מוזנח ופרוע, כמו האיש הזה בכלא הפולני. ומכאן, שודאי שהתינוק הזה לא התייאש מהחיים. אולם עדיין יש לחשוש שמא ההיפך הוא הנכון: התינוק כבר כל כך השלים עם המצב של הכלא, ולכן כבר לא אכפת לו לטפח את עצמו. על כן צעק לו רבי יהושע את הפסוק המורה את הצער והבזיון שבגלות, והילד השיב את חציו השני של הפסוק, שכל זאת באתנו בעוונות, ומכאן הבין רבי יהושע שבשום אופן לא השלים הילד עם המצב של הגלות, וכי הוא מבין היטב את חוסר הנורמליות שבמצבו, ואם כך אין ספק שהוא יוכל להשתקם ואף להגיע רחוק. השיעור הזה, שאנו לומדים מרבי יהושע והתינוק, הוא השיעור שחכמי המגילה מלמדים אותנו בפורים דמוקפים: הגלות היא מציאות רעה, שלעולם אין להשלים עמה. מגמת פנינו היא אך ורק לארץ ישראל. וכפי שכתב מרן הרב[13]: 'המזכירים כרכים ומוקפים מימות יהושע בן נון, לא יוכלו להישאר עבדי אחשוורוש'. הם יזכרו היטב, מה המקום האמיתי שלנו.

 

 

[1] פרק א משנה א.

[2] אסתר ט, י"ח – י"ט.

[3] מגילה ב:.

[4] א. מדפי הרי"ף.

[5] מגילה פרק א הלכה א.

[6] הלכות מגילה וחנוכה א, ח.

[7] אסתר ב, ב.

[8] באר מגד ירחים עמ' ס"ה.

[9] עפ"י המסופר בספר פרקי תורה ומדינה עמ' 17 – 18.

[10] דברים א, ז.

[11] נ"ח.

[12] ישעיהו מ"ב, כ"ד.

[13] מגד ירחים. מאמרי הראיה עמ' 501.