המשנה באבות[1] מלמדת:

"רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם: כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות".

ופירש הרמב"ם[2]:

"אלו השלש מעלות הגדולות ניתנו לאומה מראשית הציווים[3]".

הגמרא ביומא[4], מלמדת ש'שלושת הכתרים', נמצאים כבר בכלי המשכן:

"אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח – זכה אהרן ונטלו, של שלחן – זכה דוד ונטלו, של ארון – עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח – יבא ויקח".

לשלושה מכלי המשכן, ציוותה התורה להכין זר – כתר: מזבח הקטורת, המבטא עבודה רוחנית פנימית – כנגד כתר הכהונה. שולחן לחם הפנים, המבטא את השפע החומרי – כנגד כתר מלכות. וארון הברית ובתוכו לוחות הברית – כנגד כתר תורה.

וכתב המהרש"א[5]:

"יראה כמשמעו כתרים למלכי בית דוד היה כתר מלכות… וכתר כהונה הוא הציץ שהיה לכהן גדול על ראשו שהיה עשייתו ככתר, וכתר תורה הן התפילין שבראש כל אדם".

המהרש"א מבאר, שה'כתרים' אינם רק כינוי למעלות גדולות, כפי שכתב הרמב"ם, אלא שהם מתבטאים גם על ידי כתרים של ממש: למלך יש כתר מלכות, לכהן הגדול יש ציץ, ולכל אדם יש 'כתר תורה' – הלוא הן התפילין של ראש.

בעניין ההתייחסות אל הציץ כאל כתר, כבר קדם לו הרמב"ן בפירושו לפרשת תצווה[6] שכתב:

"והאפוד והחשן לבוש מלכות… והציץ נזר המלכים הוא".

וכתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה[7]:

"בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר[8]: 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם', כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר[9]: 'זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי', כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל".

הרמב"ם צירף פסוקים כדי לבסס את היות כתר הכהונה קנוי לאהרן, וכתר המלכות קנוי לדוד. הפסוק שהביא הרמב"ם לעניין כתר הכהונה, לקוח מהפרשה שלנו, בתיאור השכר של פינחס, על כך שקינא לה' והרג את זמרי ואת כזבי.

וכאן יש מקום לשאול: בגמרא מבואר שהכהונה ניתנה לאהרן, ואם כן מדוע מביא הרמב"ם פסוק שנאמר לפינחס, ולא פסוק שקושר את הכהונה לאהרן ובניו בכלל? ואכן רש"י בפירוש על הגמרא ביומא, הביא פסוק אחר:

"של מזבח זכה אהרן ונטלו – שהכהונה נתנה לאהרן ברית מלח".

וכוונתו לכתוב בפרשת קרח[10]:

"כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה', נתתים לך ולבניך ולבניך ולבנתיך אתך לחק עולם, ברית מלח עולם הִוא לפני ה', לך ולזרעך אִתָךְ".

פסוק זה נאמר לכהנים באופן כללי, והיה יותר מתאים להביא אותו, מאשר את ההבטחה שניתנה לפנחס! אמנם, האמת היא שהקושיה איננה על הרמב"ם, כיון שהרמב"ם לא בחר את הפסוק מדעתו, אלא הביאו מהברייתא על מסכת אבות, שנקראת אבות דרבי נתן[11]:

"כתר כהונה כיצד? אפילו נותן כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה, שנאמר: 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם' ".

הרי שכבר חז"ל העדיפו את להביא את הפסוק שנאמר לפינחס!

וראיתי בספר דרך המלך[12] שכתב לתרץ, שבמסכת זבחים[13] מובאת מחלוקת תנאים האם פינחס כבר היה כהן בעת שהרג את זמרי וכזבי, או שזכה בכהונה רק מאז. ועתה, אם נאמר שפינחס כבר היה כהן, נצטרך לומר שמה שהובטחה לו 'ברית כהונת עולם', היינו את הכהונה הגדולה. ולפי זה נוכל לומר שבאבות דר' נתן, ובעקבות כך הרמב"ם, הובא את הפסוק שנאמר לפינחס, כיון שפסוק זה עוסק ב'כתר שבכהונה' והיינו בכהונה הגדולה. ואילו רש"י שהביא את הפסוק של ברית מלח, כתב לדעה שפינחס התכהן רק אז, ואם כן הובטחה לו רק הכהונה ולא הכהונה הגדולה.

וכתב הגאון רבי שלמה פישר בספרו דרשות בית ישי:

"הואיל ופינחס דאג והשתדל עבור שלמות י"ב השבטים, זכה שכל הכהנים הגדולים שהם נושאים שמות השבטים על לבם לזכרון לפני ה' תמיד יהיו מזרעו".

פינחס, במעשה הקנאות שלו הציל את עם ישראל מהתבוללות ונישואי תערובת, וגרם לכך שיישמר הייחוד והמיוחדות של העם, ולכן שכרו הוא שהחושן שבוחקוקים שמות השבטים, יהיה מונח על ליבו ועל לב זרעו.

ואמנם, בעל כורחנו אנו חייבים לומר שלא כל הכהנים הגדולים היו מצאצאי פינחס[14]. בספר דברי הימים א[15] מובאת שושלתו של פינחס עד לחורבן בית ראשון, ומרשימה זו נעדרים עלי ואביתר, שאנו יודעים מפסוקים מפורשים שהיו כוהנים גדולים! את ההסבר לכך אנו מוצאים בתנא דבי אליהו[16]:

"ופילגש בגבעה בימי כושן רשעתים [היתה]… באותה שעה נתנו כהונה לבני איתמר בן אהרן… וקלקלוה בני עלי, מיד אמר הקדוש ברוך הוא, מה בין זה לזה, והלא אלעזר בן אהרן ואיתמר בן אהרן… באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא שתחזור כהונה לבעליה".

בזמן פילגש בגבעה, היתה בעם ירידה רוחנית גדולה, שאפשרה לכל אותם אירועים קשים לקרות, וכתוצאה מכך ניטלה הכהונה הגדולה מפינחס, והועברה לבני איתמר, והוחזרה לבני פינחס רק בעקבות חטאם של בני עלי. וכך גם נמצא בספר 'יוחסין'[17] מאמר ששי:

"ושמשון הוא אחרון מהשופטים עד שנת נ"ח. ובזאת השנה מת עוזי בן בוקי בן אבישוע בן פנחס בן אלעזר בן אהרן כהן גדול, ונחלף אז הכהן הגדול לזרע איתמר ק"כ שנה. ועלי היה ראשון ואביתר אחרון… ואז חזרה הכהונה לזרע אלעזר לצדוק הכהן".

הרי שאם נלמד שההבטחה לפינחס היתה הכהונה הגדולה, נצטרך לומר שהחטא גרם, ולמעשה במהלך תקופת השופטים נלקחה הכהונה הגדול מפינחס, והוחזרה לזרעו רק לקראת בניית בית המקדש הראשון.

 

 

 

 

 

[1] ד, י"ג.

[2] בפירוש המשניות. עמ' רצ"ב במהדורת הגאון מהר"י קאפח. ושם זו משנה י"ז.

[3] הגאון מהר"י קאפח: ביסוד גיבוש האומה וייחודה, על ידי מצוות מיוחדות לה.

[4] ע"ב:.

[5] בחידושי אגדות לקידושין ס"ו.

[6] שמות כ"ח, כ"ב.

[7] ג, א.

[8] במדבר כ"ה, י"ג.

[9] תהילים פ"ט, ל"ז.

[10] במדבר י"ח, י"ט.

[11] נוסחא א פרק פרק מ"א ד"ה רבי שמעון.

[12] על הרמב"ם הנ"ל בהלכות תלמוד תורה.

[13] ק"א.

[14] עיין בספר רמות גלעד חלק ב', שם עסק בעניין בהרחבה.

[15] ה, ל – מ"א.

[16] פרשה י"ב.

[17] נכתב על ידי רבי אברהם זכות, ממגורשי ספרד, תלמידו של המהר"י אבוהב בעל ההגהות על הטור.